אתמול אחרי שסיימתי יום משעמם, יום שהתפללתי שיגמר נסעתי לבקר דודה שלי
שחלתה ושמאושפזת בקפלן.אני ושלוש אחיותיי ארזנו מיטלטלינו שתיים מהם הגיעו מהצפון,והשלישית מאילת כדי לבקר אותה.כשהגענו לבי"הח פחדנו להיכנס לחדר כי אמרו לנו שמותר רק שתי אנשים ביחד ובכלל היו לחוצים על זה שנראה אותה כאילו כדי שנספיק לפני שיקרה משהו.........
אני ואחותי הגדולה נכנסנו ראשונות...לקח לי זמן למצוא אותה- היא הייתה כל כך קטנה במיטה הגדולה ההיא,אני הייתי בהלם אין קשר בין האישה שכל כך הרבה שנים הייתה חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו,שהביאה איתה כל כך הרבה צחוק וחיים לכל מקום לבין מי ששכבה במיטה הזאת.
זיהיתי אותה אך ורק בגלל שהיא הייתה האתיופית היחידה בחדר.......אני מסתכלת עלייה על כל הצינורות שיוצאים ומתחברים אלייה,הידיים הנפוחות והשחורות שלה ואני נזכרתי בה אז כשהייתי בכיתה ו' כל יום שבת היא באה על הבוקר (היינו מחכים לה...) איתה שקית של כל מיני פיצוחים ואלפי סיפורים חדשים על מה שעבר עלייה למורות שראינו אותה רק לפני יומיים...........
נשברתי
איך אישה כזאת שמחה וחיונית נעלמת ככה
ואיך בכלל להתנהג אף פעם לא הייתי באבל( ברוך השם!!!!!!) אף פעם לא מת מישהו יקר לי........
מה זה כמו בסרטים אני אתחיל לבכות להכחיש להמשיך הלאה והשטויות האלה.......
לא שמתי לב ואני כותבת כאילו היא כבר מתה
מה שכן אני אף פעם לא אתפלל יותר שיגמר לי היום | 
