שבוע אצל ההורים בצפון. נסעתי ליומיים ונשארתי. הבריזה טובה, שונה מזו של תל אביב. השקט- גורם לך לחשוב הרבה, לפעמים יותר מדי. בתל אביב בחרתי בחיים שאין בהם טלוויזיה, יותר נכון, אני שומרת את ערוץ שתיים למקרה חירום, בעזרת אנטנה של 40 ₪ שקניתי בשינקין. לרוב אני מתחמקת ממנה, למדתי לחיות בלעדיה. אצל ההורים, יושבים סביב הטלוויזיה, מזפזפים מערוץ לערוץ כי אין כל כך מה לראות, וקשה להתמקד במשהו כשיוצאים לפרסומות בכל רבע שעה. אני מסתכלת מהצד, שייכת לא שייכת כבר לבית הזה, אימא שלי תמיד אומרת שלא משנה בת כמה אהיה, תמיד הבית הזה יהיה הבית שלי, תמיד אוכל לחזור לשם, ובאמת יש הרגשה של בטחון. אני כבר לא חלק מהבועה התל אביבית האומללה הזו (שקיימת לדעתי רק בעיניהם של כאלה שלא חיים בתל אביב), אני חלק מבועה משפחתית שבה אני תמיד מוגנת. אחרי יומיים זה ממכר, ואני נשארת לעוד יומיים, מתחמקת מטלפונים של חברים תל אביביים ששואלים מה לעזאזל אני עושה כל כך רחוק מהשגרה האפורה של תשלומי שכר דירה וחשבונות חשמל.
מה לעשות? לקחתי ספר מהכוננית בחדר שפעם היה החדר שלי, ועכשיו הוא חדר עבודה עמוס בחפצים שאין להם מקום אחר בבית. מחזות התיאטרון שלמדתי בתיכון נחים עכשיו על מדף מאובק קלות, אני קוראת בהם בלילה, במיטת היחיד שפעם, נכון, הייתה שלי. היחסים שלי עם הבית הזה מבלבלים לעיתים. אני אוהבת את ההורים שלי, ללא ספק, אני לא חושבת שהייתי רוצה הורים אחרים. אימא שלי היא אישה מיוחדת, יוצאת עכשיו בגיל 55 לחיים חדשים, סופסוף אחרי כל כך הרבה שנים של ותרנות היא קמה ועושה את מה שהיא רוצה, טיפוס אמנותי, אוטודידקט, היא מחפשת את עצמה. אנחנו מדברות על הבחירות שלנו, היא אומרת שהיא מחזיקה לי אצבעות בצעד שלקחתי. לעזוב עבודה ולהתמסר לחלום שלי, לפחות לנסות לכמה חודשים. היא לא רוצה שאגיע לגיל שלה ואמצא את עצמי עדיין מחפשת. ואבא, גם הוא מתחיל את השלב הזה של החיפושים, עוד כמה שנים יעזוב עבודה של 40 שנה, ויתחיל לעשות מה שבא לו. מגיל שלוש עשרה הוא עושה מה שהמציאות מכתיבה לו, לימודים בפנימייה, צבא, עבודה קבועה.
לפעמים הם לא ממש מבינים אותי, כשאני אומרת להם שלא בטוח שאי פעם אתחתן, ושלפעמים אני חושבת שעדיף לחיות עם מישהו במשך הרבה שנים בלי טקסים ושמלות לבנות הם חושבים על זה קצת בפחד, אני הבכורה, ממני אמור לצאת הלפיד, ואז להדליק לאט לאט את השאר. לפעמים הם לא מבינים איך זה לחיות בעיר כזו, שעם כל החום של השמיים שלה, והקיץ המטריף הזה, היא לפעמים כל כך קרה, משקרת לך בפרצוף, מבטיחה לך מקום מלא אפשרויות, הגשמת חלומות, ואתה נכנס לתוך מערבולת של שקר. מוצא עבודה זמנית אפורה שהופכת לעבודה קבועה של כמה שנים, עוד מעט הכול ייגמר, אתה משקר לעצמך, ותתחיל להגשים את החלום שלך. הם לא מבינים את ההישרדות הזו, את המעגל הזה שתל אביב מציירת סביבך, את מה שהיא דורשת. אבל הם מקשיבים, וזה טוב.
מתישהו, בערך ביום חמישי, הבריזה התחילה לשעמם. יושבים על הדשא עם חברה' שרואים רק כשבאים לבקר במקום הקטן שבו גדלנו יחד, מעדכנים אחד את השני בכל מיני אנקדוטות. "אז את כבר תל אביבית?", הם שואלים בציניות בסיגריה השנייה, "את כבר לא שייכת לכאן", הם אומרים כשמציתים את השלישית.
אני חושבת מה אני יותר, ילדה מהכפר, או עירונית שצברה קילומטרג' על קו חמש, אין לי תשובות. המחשבות שלי הן לא המחשבות שלהם, אבל כולנו גדלנו באותו המקום, למדנו באותו בית הספר, דיברנו על אותם הדברים ובכל זאת, פתאום אני כל כך שונה, חוצנית במקום שבו נולדתי וגדלתי, הם רוצים לדעת הכול, כאילו שיש בסיס עליו יוכלו לחיות דרכי. היית באיזו הצגה מעניינת? הלכת לאיזו הופעה? איך הבחורים? יש מישהו מעניין? במקום הקטן זה נדיר שמוצאים דברים כאלה, חוויות קטנות כאלה, כל דבר הוא מבצע. נזכרת על הדשא איך ברחנו מבית הספר ונסענו באוטובוס לתל אביב, מתרגשים כאילו אנחנו עומדים לטוס לניו יורק בפעם הראשונה.
בכל זאת, שבוע במקום הקטן שבו גדלתי, אני חוזרת מחוזקת קצת, יודעת שזה הזמן שלי, משוכנעת בהחלטות שעשיתי בזמן האחרון. מבינה כמה אני אוהבת את העיר, וכמה מתגעגעת לכפר כשאני לא שם. בכל זאת, פה המקום שלי כרגע, וזו תחושה נוחה.
|
