בלוג. המילה הזו מוכרת לי, כבר שמעתי אותה בעבר, במקום אחר. הכתיבה על החיים היא כמו מחלה, עניין שבשיגרה שיש בו מצד אחד שריטה רצינית, מצד שני יש בזה קסם. אנחנו מרגישים צורך לתעד את הקטעים הקטנים, שלנו נראים חשובים ולאחרים נראים זוטרים לגמרי. אנחנו רוצים שיקראו אותנו, שידעו עלינו. בעולם הזה של כוכבי אינסטנט, אנחנו הופכים לכוכבים קטנים בזכות התיעוד הזה. לרגע כולם מתרכזים בחיים שלנו, בדפדוף בבלוג, קריאה של חוויות כאלה ואחרות. נגמלתי מזה לפני חצי שנה, כשחבורת ילדים בני 11 החליטו שהחיים שלי מעניינים אותם מאד, והם אלו שהיו חווים דעתם על מהלך חיי התל אביבי, ההישרדותי כמעט (לשלם שכר דירה זה אחלה ספורט אתגרי). הצלחתי להחזיק מעמד במשך שישה חודשים בלי לכתוב על עצמי. התמסרתי לכתיבה על אחרים, על דמויות שיש בהן חלקים ממני, אבל בעילום שם, בתיאור דמות אחרת, בעלת פנים אחרות, מחשבות אחרות, חלומות שונים משלי. הרצון הזה לתעד, נשאר בוער. אולי עכשיו הזמן לנסות שוב. תמיד כתבתי, מאז שהמורה דליה נתנה לי עונש לכתוב את האות ז' על דף שלם של מחברת חומה (אירוני משהו, כי אחרי זה נהגתי להשתמש בה כנגד מורותיי ואנשי חינוך שונים בדרכים שבעל פה). מאז כתבתי סיפורים קצרים, חלקם פורסמו חלקם נותרו במגרה, למדתי שהכתיבה היא המפלט היחיד שלי בחיים המשוגעים האלה, וזה הדבר שאני הכי רוצה לעסוק בו. אז למדתי, ספרות ותסריטאות וגם קולנוע, שזו האהבה השניה שלי אחרי הכתיבה. היום, בגיל 27, חמש שנים בתל אביב ואותו מספר שנים בעבודה אפורה ומשרדית שאין בינה ובין חלומותיי שום קשר, לקחתי פסק זמן, פתחתי כמה חסכונות (ואת דמי הפיצויים שלי) והחלטתי שהגיע הזמן להגשים את החלום. בינתיים כותבת תסריט לסדרה בהמשכים, עובדת על ספר הביכורים שלי, מעלה את הגיגיי וכתביי פה ושם, בעיקר נהנית מזה, מלמצוא את המילים הנכונות שלי.
גדלתי במקום כפרי יותר, לא רחוק מהכרמל (על הצד הדרומי שלו), משפחה רגילה, גיל התבגרות מרדני במיוחד והרבה התבודדות. החברים שלי אומרים שאני כנראה נערת רוק מפוספסת, שנושמת רוק בלי הפסקה, הביטלס, הרולינג סטונס ופינק פלויד הענקיים (לי לא היה אכפת שהיה חום אימים ולחץ אטומי בהופעה של רוג'ר ווטרס, אני הייתי מהאופטימיים), אחר כך התגלצ'תי על הבונו וה"יו2" שלו, רגע לפני שהפכו לשיא המיינסטרים (רגל אחת בתוך ביונסה), גם על אר.אי.אם, רדיוהד, סוויד ומי לא, כל מי שהיה בריטי מעושן או אמריקאי עם הווייה לא אמריקאית נכנס לפנתאון שלי. גם הסצנה האלטרנטיבית אהובה עליי במיוחד. אומרים שאני אדם שלא הולך עם הזרם, אך בתוכי, מדי פעם, אני הופכת לפולנייה מושבעת עם רצונות כמוסים להתחתן וללדת שלושה ילדים לבעלי סוכן הביטוח/הרופא/העורך דין (חשוב מאד שיהיה בוגר איזשהו קורס במנהל עסקים), מעולם לא יצאתי עם אף אחד מהנ"ל, ואני לא מאמינה שאגיע לגדולה זו.
חוץ מזה חובבת קולנוע מושבעת, בייחוד של קולנוע אירופאי, אלמודובר עושה לי חם על הלב בלילות קרים וגם הסצנה הלא הוליוודית של האמריקאים נחמדה לי, תלוי מתי. (לפעמים, אני פשוט צוחקת עם בן סטילר, אבל רק לפעמים).
אני פשוט אני, בלי יותר מדי "חנדלעך", כמו שאומרת סבתי שתחיה.
יהיה טוב.
נועה. |
