9/09/2006 - שבוע בצפון

שבוע אצל ההורים בצפון. נסעתי ליומיים ונשארתי. הבריזה טובה, שונה מזו של תל אביב. השקט- גורם לך לחשוב הרבה, לפעמים יותר מדי. בתל אביב בחרתי בחיים שאין בהם טלוויזיה, יותר נכון, אני שומרת את ערוץ שתיים למקרה חירום, בעזרת אנטנה של 40 ₪ שקניתי בשינקין. לרוב אני מתחמקת ממנה, למדתי לחיות בלעדיה. אצל ההורים, יושבים סביב הטלוויזיה, מזפזפים מערוץ לערוץ כי אין כל כך מה לראות, וקשה להתמקד במשהו כשיוצאים לפרסומות בכל רבע שעה. אני מסתכלת מהצד, שייכת לא שייכת כבר לבית הזה, אימא שלי תמיד אומרת שלא משנה בת כמה אהיה, תמיד הבית הזה יהיה הבית שלי, תמיד אוכל לחזור לשם, ובאמת יש הרגשה של בטחון. אני כבר לא חלק מהבועה התל אביבית האומללה הזו (שקיימת לדעתי רק בעיניהם של כאלה שלא חיים בתל אביב), אני חלק מבועה משפחתית שבה אני תמיד מוגנת. אחרי יומיים זה ממכר, ואני נשארת לעוד יומיים, מתחמקת מטלפונים של חברים תל אביביים ששואלים מה לעזאזל אני עושה כל כך רחוק מהשגרה האפורה של תשלומי שכר דירה וחשבונות חשמל.

מה לעשות? לקחתי ספר מהכוננית בחדר שפעם היה החדר שלי, ועכשיו הוא חדר עבודה עמוס בחפצים שאין להם מקום אחר בבית. מחזות התיאטרון שלמדתי בתיכון נחים עכשיו על מדף מאובק קלות, אני קוראת בהם בלילה, במיטת היחיד שפעם, נכון, הייתה שלי. היחסים שלי עם הבית הזה מבלבלים לעיתים. אני אוהבת את ההורים שלי, ללא ספק, אני לא חושבת שהייתי רוצה הורים אחרים. אימא שלי היא אישה מיוחדת, יוצאת עכשיו בגיל 55 לחיים חדשים, סופסוף אחרי כל כך הרבה שנים של ותרנות היא קמה ועושה את מה שהיא רוצה, טיפוס אמנותי, אוטודידקט, היא מחפשת את עצמה. אנחנו מדברות על הבחירות שלנו, היא אומרת שהיא מחזיקה לי אצבעות בצעד שלקחתי. לעזוב עבודה ולהתמסר לחלום שלי, לפחות לנסות לכמה חודשים. היא לא רוצה שאגיע לגיל שלה ואמצא את עצמי עדיין מחפשת. ואבא, גם הוא מתחיל את השלב הזה של החיפושים, עוד כמה שנים יעזוב עבודה של 40 שנה, ויתחיל לעשות מה שבא לו. מגיל שלוש עשרה הוא עושה מה שהמציאות מכתיבה לו, לימודים בפנימייה, צבא, עבודה קבועה.

לפעמים הם לא ממש מבינים אותי, כשאני אומרת להם שלא בטוח שאי פעם אתחתן, ושלפעמים אני חושבת שעדיף לחיות עם מישהו במשך הרבה שנים בלי טקסים ושמלות לבנות הם חושבים על זה קצת בפחד, אני הבכורה, ממני אמור לצאת הלפיד, ואז להדליק לאט לאט את השאר. לפעמים הם לא מבינים איך זה לחיות בעיר כזו, שעם כל החום של השמיים שלה, והקיץ המטריף הזה, היא לפעמים כל כך קרה, משקרת לך בפרצוף, מבטיחה לך מקום מלא אפשרויות, הגשמת חלומות, ואתה נכנס לתוך מערבולת של שקר. מוצא עבודה זמנית אפורה שהופכת לעבודה קבועה של כמה שנים, עוד מעט הכול ייגמר, אתה משקר לעצמך, ותתחיל להגשים את החלום שלך. הם לא מבינים את ההישרדות הזו, את המעגל הזה שתל אביב מציירת סביבך, את מה שהיא דורשת. אבל הם מקשיבים, וזה טוב.

מתישהו, בערך ביום חמישי, הבריזה התחילה לשעמם. יושבים על הדשא עם חברה' שרואים רק כשבאים לבקר במקום הקטן שבו גדלנו יחד, מעדכנים אחד את השני בכל מיני אנקדוטות. "אז את כבר תל אביבית?", הם שואלים בציניות בסיגריה השנייה, "את כבר לא שייכת לכאן", הם אומרים כשמציתים את השלישית.

אני חושבת מה אני יותר, ילדה מהכפר, או עירונית שצברה קילומטרג' על קו חמש, אין לי תשובות. המחשבות שלי הן לא המחשבות שלהם, אבל כולנו גדלנו באותו המקום, למדנו באותו בית הספר, דיברנו על אותם הדברים ובכל זאת, פתאום אני כל כך שונה, חוצנית במקום שבו נולדתי וגדלתי, הם רוצים לדעת הכול, כאילו שיש בסיס עליו יוכלו לחיות דרכי. היית באיזו הצגה מעניינת? הלכת לאיזו הופעה? איך הבחורים? יש מישהו מעניין? במקום הקטן זה נדיר שמוצאים דברים כאלה, חוויות קטנות כאלה, כל דבר הוא מבצע. נזכרת על הדשא איך ברחנו מבית הספר ונסענו באוטובוס לתל אביב, מתרגשים כאילו אנחנו עומדים לטוס לניו יורק בפעם הראשונה.

בכל זאת, שבוע במקום הקטן שבו גדלתי, אני חוזרת מחוזקת קצת, יודעת שזה הזמן שלי, משוכנעת בהחלטות שעשיתי בזמן האחרון. מבינה כמה אני אוהבת את העיר, וכמה מתגעגעת לכפר כשאני לא שם. בכל זאת, פה המקום שלי כרגע, וזו תחושה נוחה.

31/08/2006 - אפילוג

בלוג. המילה הזו מוכרת לי, כבר שמעתי אותה בעבר, במקום אחר. הכתיבה על החיים היא כמו מחלה, עניין שבשיגרה שיש בו מצד אחד שריטה רצינית, מצד שני יש בזה קסם. אנחנו מרגישים צורך לתעד את הקטעים הקטנים, שלנו נראים חשובים ולאחרים נראים זוטרים לגמרי. אנחנו רוצים שיקראו אותנו, שידעו עלינו. בעולם הזה של כוכבי אינסטנט, אנחנו הופכים לכוכבים קטנים בזכות התיעוד הזה. לרגע כולם מתרכזים בחיים שלנו, בדפדוף בבלוג, קריאה של חוויות כאלה ואחרות. נגמלתי מזה לפני חצי שנה, כשחבורת ילדים בני 11 החליטו שהחיים שלי מעניינים אותם מאד, והם אלו שהיו חווים דעתם על מהלך חיי התל אביבי, ההישרדותי כמעט (לשלם שכר דירה זה אחלה ספורט אתגרי). הצלחתי להחזיק מעמד במשך שישה חודשים בלי לכתוב על עצמי. התמסרתי לכתיבה על אחרים, על דמויות שיש בהן חלקים ממני, אבל בעילום שם, בתיאור דמות אחרת, בעלת פנים אחרות, מחשבות אחרות, חלומות שונים משלי. הרצון הזה לתעד, נשאר בוער. אולי עכשיו הזמן לנסות שוב. תמיד כתבתי, מאז שהמורה דליה נתנה לי עונש לכתוב את האות ז' על דף שלם של מחברת חומה (אירוני משהו, כי אחרי זה נהגתי להשתמש בה כנגד מורותיי ואנשי חינוך שונים בדרכים שבעל פה). מאז כתבתי סיפורים קצרים, חלקם פורסמו חלקם נותרו במגרה, למדתי שהכתיבה היא המפלט היחיד שלי בחיים המשוגעים האלה, וזה הדבר שאני הכי רוצה לעסוק בו. אז למדתי, ספרות ותסריטאות וגם קולנוע, שזו האהבה השניה שלי אחרי הכתיבה. היום, בגיל 27, חמש שנים בתל אביב ואותו מספר שנים בעבודה אפורה ומשרדית שאין בינה ובין חלומותיי שום קשר, לקחתי פסק זמן, פתחתי כמה חסכונות (ואת דמי הפיצויים שלי) והחלטתי שהגיע הזמן להגשים את החלום. בינתיים כותבת תסריט לסדרה בהמשכים, עובדת על ספר הביכורים שלי, מעלה את הגיגיי וכתביי פה ושם, בעיקר נהנית מזה, מלמצוא את המילים הנכונות שלי.

גדלתי במקום כפרי יותר, לא רחוק מהכרמל (על הצד הדרומי שלו), משפחה רגילה, גיל התבגרות מרדני במיוחד והרבה התבודדות. החברים שלי אומרים שאני כנראה נערת רוק מפוספסת, שנושמת רוק בלי הפסקה, הביטלס, הרולינג סטונס ופינק פלויד הענקיים (לי לא היה אכפת שהיה חום אימים ולחץ אטומי בהופעה של רוג'ר ווטרס, אני הייתי מהאופטימיים), אחר כך התגלצ'תי על הבונו וה"יו2" שלו, רגע לפני שהפכו לשיא המיינסטרים (רגל אחת בתוך ביונסה), גם על אר.אי.אם, רדיוהד, סוויד ומי לא, כל מי שהיה בריטי מעושן או אמריקאי עם הווייה לא אמריקאית נכנס לפנתאון שלי. גם הסצנה האלטרנטיבית אהובה עליי במיוחד. אומרים שאני אדם שלא הולך עם הזרם, אך בתוכי, מדי פעם, אני הופכת לפולנייה מושבעת עם רצונות כמוסים להתחתן וללדת שלושה ילדים לבעלי סוכן הביטוח/הרופא/העורך דין (חשוב מאד שיהיה בוגר איזשהו קורס במנהל עסקים), מעולם לא יצאתי עם אף אחד מהנ"ל, ואני לא מאמינה שאגיע לגדולה זו.

חוץ מזה חובבת קולנוע מושבעת, בייחוד של קולנוע אירופאי, אלמודובר עושה לי חם על הלב בלילות קרים וגם הסצנה הלא הוליוודית של האמריקאים נחמדה לי, תלוי מתי. (לפעמים, אני פשוט צוחקת עם בן סטילר, אבל רק לפעמים).

אני פשוט אני, בלי יותר מדי "חנדלעך", כמו שאומרת סבתי שתחיה.

יהיה טוב.

נועה.