מול המחשב יושבת בחוות המחשבים (לא , לא ...לא חוות סוסים...) באוניברסיטה העברית , מנסה ללמוד למבחן שלי בגיאוגרפיה פיזית או אם תרצו תקראו לזה גיאומורפולווגיה , הקרב ובא , ועימו גם הלחץ האטומי לקראתו , מה גם שיום אחרי יש לי בחינה בACCESS ,עדיף שלא תדעו מצרות, למרות שזה לא עניין של חיים ומוות ...ובכל זאת אולי אני לוקחת את הכל ברצינות יתרה , לא יודעת...
מנסה ללמוד , לרכז את מחשבותי בחומר הלימוד ,במצגות באתר הקורס . . . נפתחות ,נסגרות בלי משים ,עיניי מרפרפות , בודקות "עם מי יש להן עסק " , לא מצליחות להגיע לידי החלטה ... במה להתחיל , במה להתחיל את מסע העינויים (אולי זה נשמע הגזמה , אבל אני חסרת כוחות ללמוד...).לא מצליחה .
מחשבותיי נודדות אל המקום הלא נכון . מחשבות על חיי, על הוריי , על משפחתי בכלל ,על אהבה ,שחסרה לי וחוששני שכך אשאר לתמיד .
הוריי ביקרו אצלי ביום שבת , ערכו מסע עלייה לרגל לירושלים, כך אני מכנה את זה , באים עם אין ספור תיקים, מאכלים , ציוד לטיול לחודשיים ימים ...
אני מאושרת לראות אותם, את אחיי והוריי. לכבוד זאת, כמובן שצחצתי , הבקרתי את החדר ללא כל השארת פירור(כמעט, ברור שעיני אמי הגדולות רואות הכל , כמו מיקרוסקופ הכוללות קרני רנטגן בתוכן, כך שלא ניתן היה לדלג על פיסה שרגליה נתקלו בדרך. כך שבנוסף לכל העבירה סמרטוט על החדר והניקיון נעשה (שנית , אחרי שאני שטפתי ,כך שכל יזמה שלי לא הואילה לחסוך את הנקיון היבוא כברור מאליו בידי אימי ) .נהניתי בחברתם, אולי שעה ,אולי יותר , אךדי לי בכך . צער היה לי על המאכלים שהביאו . ליבי נדקר על מילותיי הנרשמות ברגעים אלה , וגשם עוצמתי כגשם הנגב בתקופת החורף , יורד בחזקה...מציף עיניי...לחיי...פניי... ניסיתי ...הלא כליום שעובר אני עומדת בנסיון , הפעם די נכשלתי במובן מסוים ; הם נסעו הביתה .
אני נותרתי עם המזון , שמהווה עבורם נתינת האהבה כה רבה, שכן המזון מסמל בתרבויות רבות מאז ומתמיד כדרך לנתינה , לאושר , לאהבה , לחיבה ...אכלתי .הייתי רעבה ...התאמנתי במכון כושר , והתחלתי במזונות דלי הקלוריות ,כמו ירקות שאמי בישלה עבורי.זה היה טוב .אנין . מתענגת על כל ביס , על כל לעיסה.
עם הזמן, הרעב גבר ... גבר על רצונותיי האחרים - לשלוט . המחסום שלי הורד .
נלקח ...ונותרתי מול האויב . נותרת מביטה בעיניי והוא בעניו בי . מי ינצח ? מי יגבר על מי ?
נשמתי .הרחבתי צלעותיי ושאפתי אוויר רב , ואת בטני כיווצתי פנימה , מתאמצת , משתדלת לשמור את האוויר בפנים כמהשיותר זמן ...זמן רב יותר אזי השגתי לעצמי יותר נק' ניצחון . הזמן לא עבר , ולא צלחתי את הנהר הגועש לעבר צידו השני, כי אם נשאבתי לתוך מערבולת האוכל , שקושי רב לצאת ממנו , או למצוא סלע אליו אוכל להושיט ידי ולהאחז בו כנגד הזרם הסוחף... הרגשתי כי נטרפה דעתי עליו , ומכל הבא ליד הגיע ליד ,ובעצם לידיים . לחם עם ממרח גבינה, שניצל , עוף , עוד פרוסת לחם , מעדן , תפוח . אוכל . אוכל . אוכל שבעצם - לא מזיק , זה לא ממתק ,אלה דברי מתיקה...אם כי אוכל...אוכל ,על מנת לסתום את החור השחור שנוצר במן רגע קט בתוך החדר האינטימי שלי ...עברה אולי חצי שעה. לא שמתי לב למחוגי הזמן. רציתי להנות . אם אומר שנהניתי ,האם זה יהיה שקר ? או שמא אכן כך היה ? אם סבל וייסורים הם פועל יוצא של כל הפעולות הללו ...מה המשמעות ? אין לי תשובה. אני יודעת אילו תחושות של דחייה עלו בי , בגופי שלי ...לא יכולתי לנשום (פיזית ונפשית ! ) . למה ? לא רציתי את המזון הזה בתוכי ? טרפתי , יתר על המידה . אני פוגעת בעצמי- לא ! אני יודעת שאסור . 4 חודשים אני נקייה ,לא אהרוס כל שבניתי .כי זה כלכך קל . להוריד את הידיים לרגע , כי קשה להרימן שנית .
ניסיתי להירדם...כנראה נרדמתי בסוף ,אך תחושת הגועל לא עזבני .
להתראות ,
מצפה לימים טובים יותר
ימים של מחשבה טובה , ועתיד טוב יותר !
אורטלילוק
|
