המתופף של להקת הרוק הכבד "דף לפראד" מנגן רק ביד אחת, כי את השניה הוא איבד בתחרות נהיגה פרועה, אבל זה לא ממש מפריע כי בשביל להצליח ברוק כבד לא חייבים לדעת לנגן (למרות שרצוי לדעת לנהוג) המתופף של לקהת הרוק הכבד "רובים ושושנים" הלך עם זה צעד אחד קדימה – יש לו רק אונת מוח אחת, או לפחות ככה זה נראה לפי דרישות הקורדינציה הנמוכות שהנגינה שלו מכתיבה. אבל שוב, רוק כבד זה תחום מוזיקלי עם סטנדרטים משל עצמו. ברימון למדתי בדיחות של מוזיקאים מקצועיים. כמו למשל, איך קוראים לאנשים שמסתובבים ליד מוזיקאים? - מתופפים. או – מתופף נכנס לחנות כלי נגינה ואומר למוכר: "תן לי את החצוצרה ואת האקורדיון שם מעל המדף". אז המוכר עונה לו: "את מטף כיבוי האש אין לי בעיה לתת לך, אבל את המזגן תצטרך להוריד בעצמך." לפני חודש ראיתי בסן פרנסיסקו הופעה של אחד, טים פין, שישב על הבמה ותופף בלי ידיים, כלומר – ישב מול סט דוושות ודפק קצב עם הרגליים תוך כדי נגינה בגיטרה ושירה. מקרה מעניין, אמרתי, אשכרה מעשה קוסמות. לא שהיה לי ספק – תופים אפשר גם אחרת. אבל אני לא בעסקי התופים... לפני שנסעתי לאמריקה התחלתי לנגן בחליל, ואמרתי לעצמי – תוך חודש אני מתחיל לנגן בלהקה, לא משנה מה ואיך. אז ידעתי שפה בקליפורניה אני הולך לחזור לעסוק במוזיקה, והזדמנות נחמדה באה מכיוון שבט הצופים הישראלי של המפרץ. שנים שהמשפחה שלי צוחקת על הקריירה הקצרה שלי בצופים בכיתה ד'. אני טוען שאני זוכר במפורש ארבעה מפגשים שונים (כולל מפגש טראומטי ראשון, א"ש לילה, משחק מחבואים בחורשה שמאחורי הפרדס בצהלה, והפעם ההיא שירד גשם). יתר המשפחה לעומת זאת טוענים שפרשתי אחרי שבוע. כאקט של תוכחה התגייסתי לתפקיד מפיק מוזיקלי של טקס יום הזיכרון של שבט הצופים המקומי. כולם בצוות ההפקה – המדריכים, החניכים והורי החניכים – רואים בטקס אירוע מרכזי וחשוב, וכולם רתומים מעל ומעבר לגרום לו להצליח. השירים, כצפוי, מלאי שכול ותוגה: עצוב למות באמצע התמוז, לאורך הים, הבטחתם יונה, כשאמות משהו ממני ימות בך... כל מפגש של ההפקה וכל נסיון שלי לעבוד על השירים מתגלגל תוך כמה דקות לנאחס קיומי. אפילו ל-"אלוהים נתן לך במתנה" הקצבי, של איתן מסורי, הצלחתי לכתוב עיבוד מהורהר עם כמה אקורדים שיעכירו את שמחת החיים של טובי הבליינים. החניכים, שממש קפצו על ההזדמנות לשיר, התגלו ככשרוניים ביותר, ויש לי הזדמנות מאתגרת לכתוב עיבודים, לעבוד עם זמרים, לאתר מקומות שדורשים טיפול ולגרום לעסק "לשבת". בכל ההפקות בהן השתתפתי קודם עבדתי עם נגנים מקצועיים, והנה פה יש לי הזדמנות לעשות את זה עם חובבים, והמומחיות המקצועית נופלת לגמרי עלי. זה מאתגר ואפילו קצת מלחיץ, וככה מצאתי את עצמי מעביר את כל סוף השבוע האחרון בכתיבת עיבודים למקהלה ותוים לפסנתר. אל הסלון שלי התווספה מקלדת (בחסות מחסן השטויות של גיא לבנה) מה שלא עובד זה שהחניכים, יוד-בי"תניקים (במושגים ישראלים), כל כך עסוקים שהם לא מגיעים לחזרות... ובמקביל אני עובד עם ה-"להקה שלי" על מופע במסיבת יום העצמאות של ויצ"ו, יום אחרי הטכס של הצופים. המסיבה בתשלום אמנם, אבל אנחנו עובדים בחינם - ככה זה כשאתה קטן ולא מפורסם ועובד בהייטק. הקציבו לנו שעה לנגן שירים ישראלים וחופש אומנותי לעשות שמייח, ולכן פצחנו בחזרות חדורי מוטיבציה. מדי שבוע פגישה, החל מ-8 בלילה ועד 1 אחר חצות. גיא מנגן על הקלידים, עמית על התופים, שי על הבס ואני מחנטרש על הגיטרה והחליל. גיא ועמית כבר כל כך רגילים לנגן כצמד בלי גיבוי של בס וגיטרה, שגיא כבר יודע את כל התפקידים של כולם, כך שאם בטעות הגיטרה שלי נשברת ושי נופל מהבמה – אז גיא יכול תוך שניה ללחוץ על כפתור קטן במקלדת ולהתחיל לנגן את התפקידים של כולנו. יש עדיין כמה דברים לא סגורים, כמו השם של הלהקה. הדיונים בעיצומם ולוקחים זמן יקר מכל חזרה. אני אישית בעד "השניצלים" (זה היה השם של הלהקה של דני סנדרסון, לפני שהפכה לכוורת), ואם לא השניצלים אז אני בעד שמות פרובוקטיביים: "הרצל והנודניקים" או "דבש מלכים". כשיהיה שם אני אודיע לכולם. יש עוד להקות קאברים ישראליות שפועלות בעמק הסיליקון, ועלינו ליישר קו – תחרות זה דבר טוב, לא? אז יצאנו לגייס חבר חמישי ללהקה: זמר, ולא סתם זמר – מישהו שמסוגל לשיר מחוספס כמו גידי גוב, גבוה כמו גבי שושן וגם לעשות "גילה גילה בוצ'ה בודי" של יובל בנאי בלי להתבייש. אז דוקא מצאנו לנו את יורם, שהתיצב אתמול ותוך עשר דקות התלבש על השירים ודחף את כל החזרה קדימה. הוא הזהיר אותנו שאם לא נהיה מספיק טובים הוא יעבור למתחרים. אז שקלנו לקרוא ללהקה "גייס חמישי". האנרגיות של השירים הישראלים דוחפות אותי יותר ויותר לעזוב את הגיטרה האקוסטית החלבית, לאמץ גיטרה חשמלית ולהרעיש עולמות. וככה יצא שנחתו אצלי בסלון גיטרה חשמלית ומגבר (בחסות מחסן העודפים של עמית) בשיר "דרך הכורכר", עמית דרש בתוקף שאני אנגן בחליל. איך חליל? – שאלתי אותו - זה שיר עם גיטרות, ואני הגיטריסט היחיד פה, איך אני יכול לנגן חליל וגיטרה בו זמנית? אין בעיה - אמר עמית – בשיר הזה בקושי יש תופים, אז אני אנגן גיטרה. עמית המתופף מנגן גיטרה? מסתבר שכן, ולא פחות טוב ממני. אחרי סיבוב ראשוני על הקטע, עמית אמר – יודעים מה, בואו רק נשים תוף בס. ואולי גם מצילות... אז שלחנו את עמית חזרה לעמדת התופים, והוא התחיל לדפוק בדוושות של הבס והמצילות עם הרגליים תוך כדי חילופי אקורדים מטורפים בגיטרה, בשיר שהוא מעולם לא ניגן קודם. איך אתה עושה את זה ביחד? – אה, זה שום דבר, הקצב הזה ברגליים כבר בא לי אוטומטי. מסתבר שגם עמית קוסם. שקלנו לשים לו מפוחית על הצוואר ולהדביק לו משולש על האף. בארץ קבעתי לעצמי יעד בחו"ל – לנגן בלהקה ולחזור לעסוק במוזיקה. אמנם פינטזתי על לנגן חליל ואולי לקנות איזה מנדולינה בשביל הנשמה, אבל גם לעשות רוק גיטרות ולכתוב עיבודים ווקליים זה כיף... ואיזה מזל שיש לי הזדמנות לעבוד עם מוזיקאים שיש להם שתי אונות ושתי ידיים, ושיודעים לנצל את כולן. (הקדשה למוזיקאי האמיתי בחבורה: יומולדת שמח, מרק!)
|
