|
לפני שלושה שבועות ביקרתי בארץ לביקור בזק, ואפילו לא הספקתי לראות או לדבר עם חלק מהחברים – בקושי הספקתי לראות משפחה. הנה העדכון לגבי מה שקרה...
ביום שישי, כשבועיים לפני שטסתי לקליפורניה, התפוצץ צינור המים החמים בדירה שלי, וחצי ממנה הוצף. למזלי הייתי בדירה כדי להספיק לסגור את השיבר הראשי ולאסוף את כל המים, עם סמרטוט, לתוך דלי. התקשרתי לביטוח רק ביום ראשון, ועקב עיכובים שונים יצא שחייתי 5 ימים בלי מים זורמים. זה לא היה נעים - לתכנן מראש מקלחות בבית של אבא, או לרדת שלוש פעמים ביום למלא דליי מים מחדר הפחים כדי להשמיש את השירותים. גרתי בבית שלי, אבל הוא הפסיק להרגיש לי כמו בית.
כחודשיים אחר כך, ביום שני בערב, בפאלו אלטו, נאבקתי עם אתר האינטרנט של אל-על, בנסיון חסר סיכוי לעשות צ'ק-אין ולקבוע לעצמי מקום במטוס בעזרת דפדפן פיירפוקס. סדרת הכשלונות שנחלתי הובילה לטלפונים בהולים למוקד התמיכה של אל-על בארץ. כשסיימתי היה כבר 11 בלילה. הייתי עייף, מודאג ועצבני - מהטיסה, מהקונקשן בלוס אנג'לס, מהפינוי של הדירה שמחכה לי בארץ, מזה שמיכל אחותי עמדה לעבור ניתוח קיסרי בשעה שאהיה מעל לאטלנטי... הייתי מוטרד, אבל לפחות גמרתי להכין כל מה שצריך ובעוד 7 שעות תגיע מונית לאסוף אותי לשדה.
הוצאתי בייגל מהמקפיא, שמתי בתנור והדלקתי אותו על חום מירבי. חזרתי לשבת מול המחשב בסלון.
כמה דקות מאוחר יותר הגיעו רעשי פצפוץ מהמטבח והיבהובים של אור. מתוך העייפות וחוסר השקט, לא שמתי לב ובמקום להדליק את התנור הפעלתי את הכיריים החשמליים. ליד הכיריים היתה מונחת קופסת קרטון של נעלי בית שקניתי כמה ימים לפני כן. הקופסה עמדה כך שחציה נח על הכיריים – אותם הפעלתי בטעות - והתלקחה.
איך שראיתי את האש קלטתי שאין לי מושג איפה יש מטף כיבוי אש זמין. תפסתי מגבת מטבח וניסיתי לכבות את האש. מישהו חכם ממני היה תופס משהו גדול יותר, עוטף את כל האש וחונק אותה מיד, או פשוט שופך עליה מים. אבל אני יש לי יותר מזל משכל – אם הייתי מנסה לעטוף את האש – סביר שהייתי נכווה מהכיריים החשמליים, ואם הייתי שופך מים – הייתי מתחשמל. כל מה שהיה לי זה מגבת מטבח קטנה לחבוט איתה באש. קופסת הקרטון הבוערת עפה מהחבטות, נפלה אל רצפת הלינולאום, וסרבה להיכבות. משם היא התהפכה ויצאה מהמטבח אל הסלון, חורכת את השטיח-מקיר-לקיר. המטבח התמלא עשן וחלקיקי קרטון עפו לכל הכיוונים ונפלו בוערים על השטיח והלינולאום.
כמה דקות אחר כך, כשהיה נראה לי שאין יותר גיצים, רצתי לפתוח את כל הדלתות והחלונות כדי לאוורר את העשן. גלאי העשן נזכר סוף סוף להרעיש עולמות, מאוחר מכדי להשפיע ולעזור – לכל היותר, מוצלח בלעצבן: "שתדע, הרגע היתה פה שריפה, עובדה - אני עדיין מריח את זה". במטבח - המדפים, הארונות והרצפה - היו מכוסים בגושי קרטון מפוייחים, הלינולאום מלא כתמים שרופים, והשטיח שמחוץ למטבח היה חרוך ומטונף. שבבים של פיח שחור התפזרו בסלון.
התקשרתי לאן וודסבורי, מנהלת הקונדומיניום, למרות השעה. היא שלחה את דייויד בעלה שהסתכל כמה דקות, שמע את ההתנצלויות הרפות שלי, ואמר – אל תדאג, אנחנו נטפל.
אבל בינתיים, זה הבית שלי, ואני לא מוכן לחזור לדירה שכל הרהיטים בה מסריחים מעשן. ומי בכלל יודע אם הם יספיקו לשפץ את כל זה? שבע שעות לפני יציאה לטיסה, מצאתי את עצמי כורע על ארבע, בחלונות פתוחים ובקור כלבים, אוסף עם סמרטוט את הפיח, לאט לאט, סנטימטר אחר סנטימטר. אבל הפיח - אי אפשר היה לשטוף אותו, אי אפשר היה לטאטא אותו. פיסה אחר פיסה, באצבעות, אספתי את השאריות של השריפה. רצו לי שיחות בראש – איזה מטומטם אני? מי משאיר קרטונים מפוזרים במטבח? איך עשיתי כזה דבר? למה זה היה חייב לקרות לי? ניסיתי את משפט הקסם שלרוב עוזר לי במצבים קשים: "זה כל כך איום, שזה הולך להיות קטע הורס מצחוק כשתכתוב על זה בבלוג. כדאי שתצלם את זה". אבל הפעם לא היתה פה שום נחמה ולא צילמתי כלום. זה היה חרא אמיתי, וזה היה החרא הכי לבד שבעולם. למי אתקשר? לגיא ואירה – מה הם כבר יכולים לעשות ב-12 בלילה? לאבא ואמא שגם ככה לחוצים עם מיכל שתיכף מתפקעת? החרא הזה, הפעם, היה שלי ונועד להישאר שלי – עם עצמי.
בשעה 1 בלילה נכנסתי למקלחת. בשעה 2 עדיין התהפכתי במיטה, מריץ בראש את מה שקרה כמו סרט, מחליף עלילות, מנסה לשנות את התסריט. מה היה קורה אם הייתי תופס את הקופסה וזורק לכיור? אולי עוטף אותה עם המעיל שהיה מונח בסלון? למה אי אפשר לקחת את הזמן לאחור ולעשות הכל אחרת?
מתישהו לנדמרק נכנס לפעולה: אתה מעניש את עצמך כי אתה נהנה מזה. קח את זה בפרופורציה. היתה שריפה, כיבית אותה, דיווחת למי שצריך, לא הטרדת את מי שלא צריך להטריד, עכשיו רק נשאר לכבות את מנגנון ההלקאה העצמית. ב-6 וחצי תבוא מונית לקחת אותך לשדה, וכרגע אין שום דבר שאתה יכול או צריך לעשות חוץ מלישון.
אז נרדמתי.
היממה הבאה עברה כמו סוג של חלום שמשקיפים עליו מהצד... המונית הכי מסריחה בעולם שלקחה אותי לנמל סן חוזה, הערפל שעיכב את יציאת הטיסות ומאות האנשים שהצטופפו באולם הנוסעים, שני הזרים במושבים לידי שהתחילו לדבר ביניהם עד שנרדמתי כשהמראנו ועדיין המשיכו לדבר כשהתעוררתי בנחיתה, ההליכה הארוכה מהטרמינל הפנימי של לוס אנג'לס לטרמינל הבין לאומי, עם כל אלה שמשדלים אותך לקחת עגלה בתשלום או רוצים לכוון אותך תמורת כסף... עליתי למטוס של אל-על לתל אביב, הגעתי למושב החלון שלי בשורה האחרונה, ונרדמתי.
אבא אסף אותי מנמל התעופה ולקח אותי ישר למיכל בבית היולדות, לראות את הרך הנולד. בן פחות מיום, שמנמן חמוד ועם המון שיער. הוא שוקל 4.8 קילו, וכבר התחיל להתאמן על ההפטרה לבר מצווה.
נחמד לרגע להיות בארץ, נחמד להיות עם משפחה. או שלא. צפופים פה הכבישים בדרך לתל אביב. איך שנכנסתי לדירה היא נראתה כמו הדבר המוכר שעזבתי, אבל בו-בזמן זה לא מרגיש שייך. והדירה נראית אחרת: ההצפה נספגה בחול שמתחת לרצפות, ועכשיו היא טיפסה על הקירות בכל הבית, והצבע מתקלף בכל מקום. בחדר השינה שלי עומד ריח של עובש. הכל פה צפוף, ומלוכלך, הכל פה שלי, אני יודע שזה שלי, אבל זה לא ממש שלי, ואני לא ממש פה. זה כמו חלום, זה כמו לראות סרט מהצד.
הדס קנתה לי ארגזים כדי לאפסן את כל הדברים שלי. התחלתי את האריזה עם אוסף התקליטים. יש יותר מ-600 תקליטים לאפסן. אני שם אותם בארגזים ורצות לי שיחות בראש:
"בשביל מה אתה אורז את התקליטים?" - הם שלי, אני אספתי אותם. "אתה הרי לעולם לא תפתח אותם שוב." – אני מכיר כל תקליט פה, אני זוכר מתי קניתי כל אחד ואחד מהם וכמה הוא עלה. אני זוכר גם למה קניתי ואני זוכר איך הקשבתי בזמן שהסתכלתי על העטיפה. "אתה לא תסתכל על העטיפה הזו שוב." - חלקם נדירים. אין איפה להשיג את זה היום... אם רק היה לי מספיק זמן הייתי מסנן ושומר לפחות את המיוחדים... "אתה לעולם לא תפתח שוב את הקרטון הזה ולעולם לא תסנן את מה שנכנס לפה." - נכון, אבל זה מה שאני עושה עכשיו. אני אורז את מה שאספתי.
וככה ארזתי את 200 קלטות הוידאו בהן לעולם לא אצפה. ואחר כך ארזתי את הספרים שלא אקרא שוב. שמרתי תקווה לדיסקים שלי, אולי את הארגזים של הדיסקים אני אפתח יום אחד. ואחרי הדיסקים, סגרתי גם את הדיוידים בקופסה.
מצאתי דברים ישנים, דברים ששמרתי עוד מהחדר שלי בבית של אבא ואמא: תמונות וסקיצות לספר מחזור של כיתה י"ב. מכתב ברכה ליומולדת 15 שסבא כתב לי. תסריטים וסיפורים שכתבתי לעצמי - בגיל 14, בגיל 12, בגיל 10. יומן זכרונות של סוף כיתה ו': עודד מרוז כתב: "לאופיר החמוד, שתמשיך להיות חמוד". אתי ברגמן כתבה: "על החלון ישבתי וזכרון לך כתבתי". חיה עמית, המורה לציור, כתבה: "לאופיר היקר שלי (!), המשך להיות כשרוני ויצירתי ואל תשכח את מורתך, חיה עמית".
לפני הטיסה לחו"ל לקחתי כמה שיחות אימון עם ענבל. אחד התרגילים היה: "כתוב מכתב לאופיר בן ה-12, תגיד לו שאתה לא כועס עליו יותר, ושאתה סולח לו." לא עשיתי את השיעורי בית, היה נראה לי טפשי. ועכשיו אופיר בן ה-12 קפץ עלי מתוך המחברות הישנות. כבר אז הוא היה כשרוני ויצירתי, אבל מה שהוא רצה זה בסך הכל זה להיות מקובל, לא להיות לבד. וראיתי כמה שאני עדיין כועס עליו, ועד כמה אני כמוהו בדיוק – ההבדל היחיד הוא שלאופיר בן 35 יש הרבה דיסקים, תקליטים, ספרים וקלטות וידאו. ועכשיו כולם מסודרים בארגזים, שלי ולא שלי.
זה היה עדיין ערב מוקדם, חדר השינה הסריח מהעובש, נכנסתי למיטה ובאו גלים של בכי בלתי נשלט. אני לא זוכר מתי בכיתי ככה, ואני גם לא יודע על מה בכיתי, אבל זה פשוט בא, זה היה בלתי נשלט, ולא היה לי כוח לנסות לשלוט בזה. ישנתי שעות.
יומיים אחרי זה ישבתי עם גידי בבית קפה וסיפרתי לו כמה קשה לי. הוא צחק לי בפרצוף. אמרתי לו "גידי מה אתה צוחק, אין לך מושג מה עובר עלי". גידי צחק עלי בחזרה והוא היה נשמע כמו מריאנו מחקה את מרגלית צנעני בארץ נהדרת, איך שהיא מלגלגת בחוסר רגישות על המוכרת שמנסה למכור לה מקיאטו גראנדה. ניסיתי לשכנע את גידי שבאמת ממש רע לי, ממש דיכאון, כל העבר שלי בארגזים, והילד שבי וכו' - והוא צוחק לי בחזרה. אידיוט. נו טוב, מה הטעם לנסות לשכנע מישהו כמה רע לי אם זה בכלל לא מזיז לו? אוקי, קלטתי – אני מנסה לשכנע את כולם כמה רע לי וכמה אני מסכן. סבבה. אני מוותר על זה, זה באמת דבילי.
חצי שעה מאוחר יותר אמא והדס נחתו אצלי בדירה ותוך 4 שעות חיטאו את המטבח, טיהרו את הארונות, השליכו 90% מהבגדים שלי וסגרו את מה שנותר בארגזים. שלושה ימים לאחר מכן באתי לזרוק את המיטה הישנה, אבל אי אפשר היה להוריד אותה במדרגות. היא גם היתה אכולה מעובש ולכן החלטתי לפרק אותה. זה לקח 3 שעות, והתחיל מהסרה של הספוגים, ואחר כך פירוק של הקפיצים אחד-אחד מהמסגרת בעזרת מברג ופלייר, עם הרבה משיכות ודחיפות. את מסגרת העץ של המיטה שברתי בבעיטות. נפצעתי ונחתכתי וממש לא היה אכפת לי. יעל – המאמנת הדגולה והדיירת החדשה בדירה – עזרה לי להוריד את שברי המיטה הארורה אל הרחוב. סיימנו בערך ב-11 בלילה, וירד עלינו גשם. ביום רביעי בלילה, אחרי הברית של עומרי, אבא הסיע אותי לשדה. הגעתי לבית שלי בפאלו אלטו ב-9 בבוקר של יום חמישי. הדירה שופצה ולא נותר זכר, אפילו לא ריח – של השריפה. אן וודסבורי, מנהלת הבית – נשמה טובה שכמותה – דאגה שיתקינו לי לינולאום חדש ושיחליפו את החלק השרוף בשטיח.
איך שפתחתי את הדלת לדירה, וראיתי את מעט הרהיטים ומעט החפצים שיש לי כאן – פתאום נפלה תחושה של הקלה. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, הרגשתי בבית.
(קרדיטים: לגידי – תודה רבה, אין כמוך, לאמא והדס – תודה רבה, אין כמוכן, לאבא – תודה רבה ואין כמוך, למיכל – יש כמוך כבר שניים ובכל זאת תודה. לכל יתר משפחתי, חברי ומכרי – בין אם פספסתי הפעם או החרבתי לכם את מצב הרוח - סליחה, לגבי והלית - מזל טוב, לטל - אין מילים... אוהב ומתגעגע)
|
