|
אחרי חודשים של שמש נצחית הגיע החורף לקליפורניה ואיתו באה ההתקררות. דוקא מזג האויר החורפי המקומי נחמד לטעמי – הרבה עננים חינניים, גשם שנע בין זרזיף מתמשך למטחים זועפים קצרי מועד. כל מה שחסר זה רחובות קטנים יותר, נוף עירוני, Tram שלוקח אותך ממקום למקום ותעלות – ואם גם היו מדברים פה בהולנדית כנראה שבטח הייתי מאושר.
אבל כאמור, כל מה שאני קיבלתי זה התקררות קשה מגובה בנזלת עקשנית. קניתי מדחום בתקווה להתחלות מהר ולהישאר כמה ימים בבית, אבל כל מה שהוא הראה זה 98, שזה אולי נשמע מפחיד אבל זה אפילו לא 37 מעלות צלסיוס. אז הלכתי לקנות ירקות למרק, בשאיפה לשחזר מרק מוצלח במיוחד שאמא עשתה כשהייתי בארץ.
לקח לי כמה שנים לקלוט שמרכיב הקסם שנותן אופי למרקים של אמא הוא שורש הסלרי; זה שהוא מלוכלך למראה, מלא חול בשיערות וכנראה גם לא ממש טעים - לא משנה את העובדה שהתוספת שלו למרק משמעותית ביותר. חדור מוטיבציה נכנסתי לסופר עם דאגה קלה: איך קוראים לסלרי באנגלית? מסתבר, למרבה המזל, שקוראים לו Celery, ושבאמריקה הוא מגיע בגודל בלתי נתפס (בתמונה יש חפיסת אורביט מישראל, להמחשת הגודל). הסלרי הזה היה כל כך שעיר, מכוער וגדול שהסקתי שכנראה יש לו גם אישיות, ולאו דוקא עם אופי סימפטי. פיחדתי (עם י') שהוא יבוא להרביץ לי כשלא אשגיח, ולכן הדבר הראשון שעשיתי, עם בואי הביתה, זה לחלק אותו לכמה גושים תמימים למראה, ולפזר אותם במקומות שונים במקרר.
מוזר לבשל על כיריים חשמליות. כשהן לא שורפות לך את הבית (ועל כך אכתוב בהזדמנות אחרת), הן סתם מאוד מתעתעות. כשבוחרים לבשל על "אש גדולה" לוקח להן זמן להגיע לטמפרטורה הרצויה. כשהמרק רותח ורוצים לעבור ל-"אש קטנה" הן בשלהן – המרק ימשיך לבעבע עד שהכיריים יואילו לצנוח באיטיות משוועת אל החום הרצוי.
אז התחלתי במרק תמים ביותר – בצל ענק חתוך לקוביות, אותו בישלתי עד שנהיה שקוף ורוב המים יצאו ממנו, ואליו הוספתי המון גזרים קטנים, 2 שיני שום (מצאתי פה את שיני השום המוקפאות מישראל), 2 קישואים חתוכים לטבעות (קילפתי אותם, אין לי מושג למה הייתי צריך לעשות את זה), וכמובן שליש מהסלרי.
המפנה התחיל כשהוספתי את תפוח האדמה. מדובר הרי בירק קשה, אז צריך לשים אותו בהתחלת הבישול, לא? טעות טקטית. קוביות תפוח האדמה שחתכתי הפכו תוך 5 דקות בישול לגושים רכים ומתפוררים, שהפכו את המרק שלי לעיסת עמילן. טעימה אמנם, אבל עם מרקם של גושי הפתעה. מצד שני, שמחתי לגלות שהטעם התקדם לא רע, למרות שלא השתמשתי בשום אבקת מרק או ציר... הסלרי הזה – עושה נפלאות.
לסוף הבישול שמרתי את השעועית. אני אוהב קצת שעועית במרק ירקות, ולכן קניתי קצת - מקופסת שימורים קטנה, אומנם, אבל עדיין שעועית אורגנית, ללא חומרים משמרים, צבעים מלאכותיים, תבלינים או שעועית. רק מה - בארץ השעועית מקופסה מגיעה מבושלת ברסק עגבניות, מה שנותן טעם נחמד וקצת צבע למרק – ואילו פה – יוק, השעועית בושלה נטורל. אז אמרתי – אוקי, נוסיף רסק עגבניות. פתחתי פחית והוספתי כף גדושה. כלום לא קרה. ערבבתי – כלום לא קרה. הוספתי עוד שתי כפות – כלום. שפכתי את כל הפחית פנימה – והמרק לא הגיב. לפחות במשך דקה כלום לא קרה אלא שאז, תוך שניה, מרק הירקות העמילני שלי הפך למרק עגבניות סמיך עם המון ירקות תקועים בו. עבד עלי הרסק עגבניות! מסתבר שהוא נדבק לעצמו ולא התערבב, ועד שנשבר לו והחליט ללכת עם הזרם – זה היה מאוחר מדי! ואם לא די בכך... הסתבר לי לפתע שזהו רסק העגבניות עם שום צלוי – שנועד לפסטה, לא למרק.
שמתי את הסיר במקרר ליומיים, שיהיה למרק זמן לחשוב על מה שהוא עשה.
היום נסעתי לבקר את ריקה וקולין, חברים משכבר הימים שגרים ב-Sunnyvale, ובאמתחתי המרק (וגם קצת חלווה ופיתות, כפיצוי). דוקא מסתבר שאם מוסיפים לו הרבה מלח ופלפל הוא יוצא לא רע!
ולגבי הנזלת – טוב תודה, אני בריא!
|
