|
אחד היעדים ששמתי לפני במעבר הזה, לחו"ל, הוא לנגן עם אנשים ולהופיע. עם החליל אני מרגיש שמצאתי את הכלי שהכי מתאים לי, שמאתגר אותי וגם מספק אותי, והיעד שסימנתי לי פה זה לנגן בקבוצה ולנגן דברים שאני אוהב.
כפי שכבר סיפרתי ברשימה קודמת על חנוכה, לגיא יש כמה חברים שמנגנים והוא מת להכניס אותי להרכב. אז הנה לפני כחודש הוזמנתי להצטרף אל "להקת הבית" של ערב שירה בציבור מקומי, בעריכתו של הלבנה. הקהל בערב הוא קהל מצומצם – כמה זוגות של ישראלים; ה-"שירה בציבור" היא של שירים מודרנים לגמרי – משינה, צביק הפיק, אהוד בנאי וכו'. כולם האורחים מתכנסים בסלון של אחד הזוגות, מחברים מחשב אל מסך הטלויזיה ומקרינים עליו את המילים מתוך מצגת PowerPoint שגיא מכין מראש. את רוב שטח הסלון בבית תופסת הלהקה המכובדת: עמית על סט תופים אלקטרונים, גיא בקלידים, ואני על גיטרה וחליל.
לעמית יש בבית מערכת תופים אלקטרונים מקצועית; מדובר במעקה בצורת חצי ירח העומד מוגבה מהרצפה, ועליו מותקנים עשרות לוחות פלסטיק שעליהם מרביצים כמו על תופים מסורתיים. הסאונד יוצא אמנם דרך רמקולים אבל הוא נשמע משכנע ביותר. אלא מה, להתקין ולפרק את המערכת לוקח כמה שעות טובות ולכן עמית סוחב איתו רק "תוף באס" (שזה בעצם – רק הדושה של התוף, כאמור – הכל דיגיטלי) ולוח פלסטיק גדול עם 12 חיישנים שעליהם הוא מתופף. והתוצאה – עדיין מרשימה ביותר. בנוסף לזה, לעמית יש שלל שטיקים בנגינה, כולל תנועות משעשעות למשיכת תשומת לב וכן נטיה מושרשת עמוק לעבור לקצב "אסטה אסטה" ברגע שהוא לא בטוח איך ללוות את החלק הנוכחי של השיר.
לגיא, לעומת זאת, יש מקלדת כבדה ומכובדת (שהוא לא מפסיק לספר איך קנה אותה כמציאה מיד שניה במחיר זול להדהים), מלווה במעמד (אי אפשר לשים מקלדת כזו על הברכיים) ובטרולי שלם מלא כבלים וחוטי חשמל ומיקסר ושטויות. גיא מסביר שהוא קנה את האוטו הענק שלו במיוחד בשביל שיהיה לו איך לסחוב את כל הציוד הזה להופעה אחת לחודשיים.
ואילו אני, מי שבעבר התמחה בסחיבת ציוד ופחות בנגינה - תכננתי לבוא רק עם חליל. ככה זה כשאתה במדינה חדשה ואין לך כלום. אלא שהעורך המוזיקלי העיר בצדק שאי אפשר לתת לחליל לנגן את השירים ב-"ערב שירה בציבור", שכן אז החליל שר ואילו הציבור שותק. הסכמתי והתנדבתי לעבור לגיטרה במקום, ולחדש לשם כך את כישורי הרדומים בפריטה. שאלתי מגיא את הגיטרה הישנה והאומללה שלו, שכבר פעמיים נשבר לה הצואר אחרי שהפילו אותה והיום היא מודבקת בדבק נגרים ומצפה להתפרק סופית בכל דקה. בשארית כספי (בשל תכנון תזרים מזומנים לקוי יצא שכמעט חציתי את קו האפס בבנק) קניתי מיתרים, מיקרופון לגיטרה ועמוד תוים, ובשבוע שקדם למופע עשיתי עליה תרגילי כושר מדי יום.
לערב השירה גיא הכין לנו 40 שירים, אותם יש לנגן בקצב רצחני לפני שהקהל יברח ובשאיפה שלא לשעמם עם שירים שאף אחד לא מכיר ("סוס מעץ" של נורית גלרון?). עשינו 4 שעות חזרה מרתונית לפני הערב – מעבר מהיר על כל שיר, בלי יותר מדי חזרות - וככה הגענו למופע.
אז איך היה? ה-"קונצרט" היה לפני קצת יותר משבועיים, היה כיף והיה מצויין וכולם מאוד נהנו ואפילו הספקנו לעשות את רוב השירים. אני מאוד אהבתי לתת קצב על הגיטרה, ונהניתי להקשיב לגיא ולעמית ולתמוך בהם (נגינה, למי שלא יודע, זה בעיקר הקשבה). לשלושה מהשירים כתבתי לי עיבוד/אילתור בחליל כדי לגוון קצת את הצליל והקהל אהב מאוד (שזה כיף – ובשביל זה הרי באתי). השיר היחיד שלא כל כך הסתדר לנו היה "הפרח בגני", וקשה להסביר (צריך לשמוע) עד כמה השירה, הקצב בתופים, הנגינה בפסנתר ואפילו הלווי שלי (ואני אמור להיות מקצועי, לא?) נשמעו כולם עקומים לגמרי. כל מה שיש לי להגיד זה שאסור לתת לאשכנזים לנגן מוזיקה מזרחית.
ומהמוזיקה מלפני שבועיים אני עובר לשבוע הנוכחי... השבוע נפגשתי עם ג'ף גבהרט בסן פרנסיסקו. עם ג'ף התחלתי להתכתב בשנת 1996, לגמרי במקרה, בהקשר ללהקת קאמל. הכרנו דרך קבוצת דיון באינטרנט ויצא לנו להתכתב קצת "מחוץ למעגל" של הקבוצה. כשהייתי בארץ, לפני שבוע, ועשיתי סדר בניירות הישנים שלי, מצאתי גלויה שהוא שלח לי בחג המולד של 1998 – תמונה שלו עם אשתו וילדיו. בשנים האחרונות לא יצא לנו להתכתב – הפעילות סביב להקת קאמל פחתה, וכל אחד היה עסוק בשלו. אבל תמיד זכרתי שג'ף העתיק לי דיסקים וקלטות וידאו נדירות ושלח לי אותם מחו"ל, והערכתי אותו על כך שהוא בין הבודדים שקולט את ההומור במכתבים שלי, גם אם אני לפעמים עוקצני.
אז כשהגעתי לאמריקה שלחתי לו מכתב וג'ף נורא שמח ואמר "נדבר בינואר" ואכן לפני שבועיים הזמין אותי לבוא לראות איתו, ביום ראשון, קונצרט של אחד טים פין, בסן פרנסיסקו. שמחתי ואמרתי מיד "כן", למרות שאין לי מושג מי זה טים פין.
יום שבת הגיע ואני עם נזלת ועייפות רצינית. יום ראשון - והמצב עוד פחות נעים עם כאב ראש קל. אחר צהריים בא, וקלטתי שאני מחפש תירוצים למה לא ליסוע לסן פרנסיסקו (40 דקות נסיעה בגשם? במצבי?) אז במקום להמשיך לתרץ התקשרתי לג'ף והודעתי לו שאני מגיע לא משנה מה, בריא או חולה, ויצאתי לדרך.
דוקא היתה נסיעה בכיף. צרבתי לי דיסק של טים פין ושמעתי בדרך – פופ מהוקצע ביותר. הנסיעה היתה שקטה, למרות הגשם, הטעויות הטפשיות של ה-GPS שלי, ולמרות המושב המכאיב של הטויוטה (עוד 7 חודשים למנאייק אני קונה אוטו חדש!) מצאתי חניה, למרות העומס, ממש מול מועדון ה- Independent שבו התקיים המופע. בחוץ חיכה לי ג'ף, אותו זיהיתי מיד, כי לא כל יום רואים שני מטר בן אדם.
התישבנו בבית קפה (השעה היתה 6, המופע רק ב-8) ופצחנו בשיחה ערה. מדהים איך שני אנשים שמעולם לא נפגשו מוצאים את עצמם מדברים על כל הדברים שבעולם עם כל כך הרבה שפה משותפת. ג'ף בן 50, הוא גרוש היום, ומגדל את ילדיו בעצמו. הוא חובב מוזיקה מגיל צעיר אבל אף פעם לא ניגן, אבל בשנים האחרונות הוא מסמן לעצמו מטרות והולך עליהן כנגד כל המכשולים. לפני כמה חודשים קנה גיטרה באס, התלהב והבין שהוא צריך גם לקחת שיעורים. השבוע הוא סגר חודש של שיעורי בס וכבר הוא מגלה דברים חדשים. בראש יש לו חלום להקים להקה, שתנגן מוזיקה כזו וכזו וגם קצת אחרת, ויהיו שם (בין השאר) כינור ותופים, וביחד יעשו שעטנז של רוק עם השפעות של מוזיקת עולם. בלנדמרק אומרים הרבה "נרגש, נפעם ומלא השראה" – וכך נותרתי מהשיחה עם ג'ף.
בשעה 8 עברנו למועדון לראות הופעה, ולמרות שלא הכרתי ממש את החומר – זה היה כיף לראות אנשים מוכשרים מנגנים. על הבמה עמדה מערכת תופים קצת מוזרה. במבט מקרוב הסתבר שיש שם רק תוף באס ותוף סנייר שעומד על צידו. התלוצצנו ג'ף ואני שכנראה שלמתופף של טים פין אין ידיים. בהופעה עצמה הסתבר שטים פין האמור מנגן בגיטרה אקוסטית, בעודו יושב מול סט התופים ומנגן עליהם עם פדאלים!
אז בסך הכל – היתה זו אחת ההזדמנויות היותר משמחות לא להכנע לרצון להיות חולה: גם ראיתי קסמים וגם פגשתי איש מקסים.
|
