|
והנושא הפעם ... כמו תמיד? – קניות.
אכן, התחושה פה בארצות הברית היא של כוח-קניה אולטימטיבי; כמו במצגת המטרידה ששלח לי חברי אורן, נראה שהתחביב האמריקאי הנפוץ הוא לקנות ולקנות ולקנות, גם - ובעיקר - אם לא צריך.
אירה וגיא הבטיחו ואף קיימו – לקחת אותי לחנות של רשת "קוסקו", או באנגלית: Costco. בפאלו אלטו שוכן סניף של הרשת הזו, שנראה כמו האנגר ענק. זה הזכיר לי את סניף "סופרסל דיל" של נתניה, אלא שבעוד שסניפי "סופרסל דיל" מוכרים מוצרים זולים ועממיים בערי לווין, הרי שהקוסקו המקומי שוכן באחת הערים היקרות בקליפורניה ומוכר מותגים איכותיים במחיר כל כך נמוך שלפעמים החנויות המקומיות מעדיפות להזמין ממנו במקום מספקים קמעונאיים.
כדי להכנס לקנות בקוסקו צריך לרכוש כרטיס חבר (בין 60 ל-100 דולאר לשנה), וזה כבר נותן לכל הקניה תחושה של "נוסעים ללונה פארק"... ובהתאם לכך גם ההתלהבות של אירה וגיא לקראת מרתון הרכש השבועי. כשגיא היה בחו"ל (כלומר בביקור מולדת) הצטרפתי לאירה למסע חידוש המחסנים. הגענו להאנגר ב-9 בבוקר, ממש כשפותחים, ובחוץ כבר עמדו אנשים בתור להיכנס למתקנים.
בכניסה למתחם חיכתה לעדר הקונים גלריה של מסכי פלזמה ענקיים (אירה לא גמדה; זוהי טלויזית פלזמה 67 אינצ', כלומר המסך הוא 85x150 ס"מ). מאחוריהם מתחילות שורות מדפים ענקיים ועליהם ארגזים על גבי ארגזים של מוצרים. אם בארץ אני חושב פעמיים לפני שאני קונה לעצמי iPod, הרי שפה יש ערימה שלהם, והכמות והמחיר הנמוך (יחסית) העמיד אותי בפני פיתוי רציני לזרוק אחד כזה לעגלה... הרי זה "רק מוצר מהערימה", לא?
לפני כמה חודשים, בטיול בבלגיה, צילמתי חנות משקאות בגודל פיצוציה, מלאה בכל סוגי הבירות והיינות האפשריים. בקוסטקו, לעומת זאת, אין מבחר של יינות ושאר משקאות אלכוהולים - אבל יש כמות אשר נצרכת במאסות – לא קונים בקבוק וודקה בודד, קונים את הבקבוקים בזוגות, רביעיות או פשוט כל המשטח עם הארגזים עליו.
הרבה מוצרים מגיעים במהדורה מורחבת שנועדה כנראה לשרת מסעדות ובתי מלון – גביעי גבינה בגודל של ליטר; נייר טואלט בכמויות שיספיקו לגדוד לשנה, שמפו לשיער בבבקבוקים של מרככי כביסה... אירה אומרת שסוכר ומלח היא לא יכולה לקנות בקוסקו – פשוט כי זה מגיע בשק. אחרי מכולות הבוטנים, ליד מגורות החיטה, מצאתי את אגף המסטיקים; בקוסקו הם מגיעים בקרטון שכמותו רואים בקופות בסופרים בארץ – רק שבארץ קונים אותם חפיסה חפיסה, ואילו פה - את כל הקרטון. קניתי לעצמי אספקה של 24 גביעי יוגורט יופלה ב-10$ למרות שברור היה שלא אספיק לאכול את כולם עד שהתאריך שלהם יפוג – פשוט במחיר הזה, עדיף לקנות פי 2 ולזרוק חצי מאשר לקנוות כמה שבאמת צריך ולשלם פי 2 בסופר רגיל. אם זה נשמע לכם מקומם, אתם לא לבד; אבל ככה זה כשמחיר של מוצר יכול לנוע בין 45 סנט ל-2.67 דולר באותה שכונה.
אפשר לראות את כל הבלאגן שקניתי, כפי שהוא ממלא את הקורקינט. נדרשו לי 7 נאגלות כדי להעביר הכל לדירה. אם קנית יותר מדי דברים בקוסקו ואין לך איך להוביל הכל הביתה, אתה יכול תמיד לרכוש שם טנדרים (הם מגיעים במארז של שניים).
רשת החנויות שכל הישראלים פה ממש אוהבים נקראת Trader Joe, והיא המעוז הזול של מוצרי ה-"חזרה אל הטבע". כשאני אומר "המעוז הזול" זה אומר שיש פה גם רשתות של מוצרים אורגנים במחירים שערורייתיים (עדויות לכך מאחד הטורים הראשונים). לקח לי שבועיים עד שנכנסתי לראשונה ל- Trader Joe ואכן היתה חויה נחמדה – החנות במימדים שניתן לתפוס, המבחר מגוון או לפחות מעניין, המחירים סבירים, ובקופות יש קופאים שנראים כאילו הרגע הגיעו מהרפת, אשר אורזים את המוצרים בשקיות נייר ידידותיות לסביבה. הכל, כאמור, אורגני פה; ירקות אורגנים, חלב אורגני, ביצי חופש, פרחים שגדלו בשדות הפתוחים, בשר שהגיע מפרות שחתמו על ויתור, סבון ידיים שהוא כל כך טבעי שהוא מלכלך אותך, ו- שימו לב - אפילו המלח אורגני; למעשה הוא כל כך אורגני שהוא עדיין מחובר (רגשית ופיזית) לים ממנו הגיע, כלומר הוא רטוב וממאן לצאת מהמלחיה! כבר מילדות לא הצלחתי להבין את המשמעות של "מלח רץ" שקונים בארץ, עד שראיתי את אירה מנערת את קופסת המלח האורגני במשך דקות ארוכות, בנסיון לגרום לו לדשדש החוצה בדרך לסלט. ב- Trader Joe ניתן גם לקנות כל מיני לחמים חצי-אפויים שאת אפייתם יש להשלים בבית, ואל מול שלמות-ריחנית שכזו כבר יצא לי להניח בצד את הבישולים (המופלאים!) של אירה ולהתמכר ללחם בלבד.
לפני שבוע הגעתי סוף סוף אל המנוחה והנחלה: Safeway, מסתבר, היא הרשת הממוצעת, הזולה והנגישה לסתם מוצרי אוכל בסיסיים. היא גדולה מספיק (כמו סופר ישראלי ממוצע), זולה בדרך כלל, מגוונת מאוד, וסניפיה הרבים פזורים בכל האיזור ופתוחים סביב השעון. במסגרת התחביב הקולינרי החדש שלי – איתור דגני-בוקר מזנים לא מוכרים – מצאתי שם השבוע את המוצר המופתי הבא של קלוגס, המכונה Cracklin’ Oat Bran: זה נראה כמו בונזו, זה קשה כמו בונזו, כשאוכלים – יש רעש אופייני לזה שכלב עושה כשהוא לועס בונזו, יש לזה טעם של קינמון תפוחים ובונזו, גושים של זה נתקעים בין השיניים ואז אפשר להמשיך לאכול גם כמה שעות אחרי הארוחה, ויש סיכוי לא מבוטל שאספתי את זה בטעות ממחלקת חיות המחמד.
ולסיום – הנה סבון ידיים אורגני בחסות Trader Joe שמצאתי בכיור המטבח של הלבנאים. הסבון הוא בריח של אשכוליות ופרחי הדר; הריח הזה דומה במפתיע לזה של משחת כלים, וזה יוצר בלבול מסויים שכן, כאמור - סבון הידיים הזה יושב בכיור המטבח של הלבנאים. הסבון הנ"ל שייך לסדרת מוצרים של המותג עם השם המעצבן ביותר בעולם כולו; "Kiss my Face" קוראים למותג, או בעברית: "שק לי בפרצוף" או לחלופין, "תביאי בוסה". ממש עושה חשק לשטוף ידיים, לא?
|
