בשבוע האחרון כמעט שלא כתבתי – עומס העיסוקים, הקניות וחג החנוכה גזלו ממני יותר מדי זמן. בדיעבד אני מרגיש שחבל שלא כתבתי. הסיבה המקורית לכך שפתחתי בלוג היא בשביל לעדכן כמה שיותר אנשים לגבי מה שקורה איתי בחו"ל; אבל בהדרגה התחלתי להתאמץ לכתוב רשומות על נושאים או מאורעות ספציפיים, ולמרות שזה אולי "מלוטש" זה נהפך לפחות ספונטני ויותר תובעני, והתוצאה הישירה היא שאני כותב פחות ומתאמץ יותר בכתיבה. אז מעכשיו – אני אנצל את ההזדמנות לעדכן מתי שרק ניתן, גם אם זה יבוא בלי נושא מוגדר.
במהלך השבוע שעבר ציינו את חנוכה; ההורים של גיא הגיעו לביקור של 3 שבועות אצל הנכדות, ואני הצטרפתי למשפחה המורחבת לכמה הדלקות נרות שהסתיימו באכילת donuts משוללת רסן. אין פה סופגניות של ממש, ואולי עדיף ככה. את ה- Donuts עתירי השמן והסוכר אנחנו שיפרנו בעזרת ריבה מצויינת שחברה של אירה סיפקה. התוצאה ניכרת על הבטן שלי ובצידיה.
ביום שבת הוזמנתי על ידי גיא לעזור לו בערב שירה בציבור, אותו ארגנו "הבית הישראלי" ו-"איגוד הישראלים בסטנפורד". אל הערב, שנערך בבנין הסטודנטים הזרים באוניברסיטה, הגיעו כ-100 איש - סטודנטים ומשפחות. הנסיעה באוניברסיטה הפתיעה אותי – זה קצת כמו ליסוע בקיבוץ ענק (סטנפורד גדולה כמו עיר ישראלית ממוצעת), מלאה בבתים יפים שיושבים בתוך מרבדי דשא. כל הכבישים מלאים הולכי רגל ורוכבי אופניים, גם בשעות הערב המאוחרות. בערב עצמו, אני התבקשתי לנצח על הסאונד; גיא ועוד שני חברים ניגנו על תופים וקלידים. היה נחמד לגרום לערב להצליח, לפגוש קצת את הישראלים המקומיים – כולם ממש נחמדים. דיברתי עם האחראים על "הבית הישראלי" ועל "ישראלים בסטנפורד" אשר הלכה למעשה הפיקו את כל הערב, ואני לא אתפלא אם אמצא את עצמי מעורב בפעולות אלו בעתיד הקרוב. בתור ספתח כבר התחלתי במגעים להפיק מוזיקלית את ערב יום הזכרון בעוד חצי שנה – יש מקהלת נוער שצריך להנחות ולהקה שצריך לתזמר. נשמע לי מגניב ומאתגר.
ביום ראשון קפצתי לסן פרנסיסקו לפגוש את יוני, חבר ילדות של הדס. הפעם האחרונה שראיתי אותו – לפני 10 שנים (?) בחתונה של הדס ודני. במסגרת הפרוייקט שלי – אוסף תמונות שלי עם חבר'ה שחורים קרחים - הרי לכם תמונה נוספת. יוני לקח אותי לסיור רגלי בסביבת מגוריו – מאיזור ה- Mission (שהפך בשנים האחרונות משכונה נחשלת לאיזור יאפי מלא חנויות צבעיוניות ובתי קפה) ועד רחוב קסטרו שנראה כיפי לאללה. מאוד נהניתי מהכיף ללכת ממקום למקום ברגל, להנות מאווירה של רחוב. זה מאוד מעניין ומרענן ביחס לרוטינה היומית של הפרברים.
לרגל נר שמיני ביום ג', אירה וגיא הזמינו אותי להצטרף אליהם, אל סבא וסבתא לבנה ואל עוד שני זוגות ועשרת ילדיהם המשותפים לארוחת ערב מסורתית. הטף הדליק 7 חנוכיות (אני דאגתי להרחיק כל מזרן מהאיזור), אירה הפליאה בלביבות, בתבשילי הבשר בקדרה, בשניצלים ואפילו האספרגוס היה מעולה (ואני – מה לי ולאספרגוס? מסתבר שדוקא טעים). דור ההמשך נכנס ל- Sugar Rush רציני והתרוצץ בבית תוך צרחות אושר מהולות באימה. הבית של אירה וגיא בנוי בכמה חטיבות, עם כמה דלתות ביניהן, ובשלב מסויים עדר הילדים גילה שמהסלון אפשר להיכנס ליחידת ההורים, משם לפרוזדור, ומשם הוא כבש דרך אל תוך שלל חוטי החשמל והמחשבים שבחדר העבודה של גיא, ומשם חזרה לסלון וחוזר חלילה; אין דבר שמלהיב יותר ילדים מלמצוא "לופ" שכזה בבית, ואחרי 5 דקות של ריצה רדופת אמוק הם לוקחים שמיכה ועושים לעצמם אוהל הממוקם בתוך המעבר. ההורים התמוגגו – אמנם הבית מלא צעקות והאנטרופיה(*) הולכת וגדלה, אבל לפחות הילדים מעסיקים את עצמם ואפשר לנהל שיחה בוגרת.
(* אנטרופיה – מושג פיזיקלי המנסה לכמת את "אי הסדר" במערכת. במילים אחרות – מידת הבלגאן)
מאז שעזבתי את הארץ לא יוצא לי לנגן ובעיקר לא לשמוע מוזיקה כמו שצריך. בדירה אין לי עדיין רמקולים או מערכת הגברה, ואני מתגעגע לשים דיסק ולנגן איתו... ולכן ממש התחשק לי שתהיה לי מערכת סאונד, לא משנה איזו. חוץ מזה, החלטתי שמגיע לי שתהיה לי טלויזיה למעט שעות הפנאי שלי. גיא – כולו נלהב מלהט הטכנולוגיה - עזר לי להזמין טלויזית LCD 42” במחיר מבצע, שאמורה להגיע מחר. אחרי כמה התיעצויות סרתי לסניף Fry’s המקומי ורכשתי מערכת 7.1 רמקולים מרשימה (מחקרים אחרונים מראים שבניגוד לכמות הרמקולים המסופקת במערכות המודרניות, לבן אדם הממוצע יש רק שתי אוזניים). מאיקאה הבאתי עמדת טלויזיה שעדיין לא היה לי זמן לחבר ולהעמיד, ואני עדיין מנסה למצוא ספה שתהיה לטעמי... אז בינתיים אני ממשיך לחלום על עצמי, יושב בסלון, מלווה בחליל את המוזיקה של הסרט "שר הטבעות" בעוד הנופים של ניו-זילנדים מרצדים מולי בגודל טבעי, כשמאחורי, מהפינה השמאלית-אחורית-עליונה של החדר, אפשר לשמוע את גנדלף הקוסם מפליץ מעל אוכף הסוס.
היום נסעתי להחזיר את הקורקינט האיומה לחברת ההשכרה, ולקחת במקומה דודג' צ'ארג'ר, שהיא מפלצת אפורה מגודלת ומפחידה ששותה דלק כאילו אין מחר. תא הנוסעים של נמוך ורחב, ומה שרואים קדימה מזכיר קצת את חרך הצצה הדומה לחלון האחורי של אלפא רומיאו; למרות שהמושב כמעט שוכב בה, התחושה היא עדיין שאתה יושב מטר גבוה מעל לכביש. זוועה. הסיבה היחידה שאני לא קונה רכב לטעמי היא שעדיין אין לי רשיון נהיגה אמריקאי – אבל גם בזה אני מטפל: מדינת קליפורניה מספקת לכל המעוניין ספר הדרכה לנהג המתחיל, שנפתח בפרצופו המטומטם של המושל המקומי (כשאתה מגיע למקום שבו שוורצנגר מברך אותך בהצלחה במבחן הנהיגה, אתה מבין שאתה חי בארץ הסרטים). היום ניגשתי ובקושי עברתי את מבחן התיאוריה. בקרוב – טסט נהיגה. אחרי שאעבור אותו אני קונה לעצמי איזה אוטו יפני קטן ומפסיק עם הרכבים האמריקאים המזוויעים.
היום ציינתי ביני לבין עצמי את החודש הראשון שלי בחו"ל. אז הנה תמונת מצב: - יש לי דירה מאובזרת ב-70% מהנדרש. מה שחסר לי עדיין זה ספה וכמה מדפים. - העבודה כיפית, אני נהנה מהאנשים שאיתם אני עובד, אבל אני עדיין צריך להסתכל ולראות - איך לנהל את מי שאיתי בצוות, איך לחלק נכון את הזמן שלי כך שאספיק גם ליצר תפוקה בעצמי, ואיך להעריך את היכולת של הצוות להפיק תוצאות. אני גם בודק את עצמי – עד כמה אני לוקח בעלות בית על התפקיד שלי. - הישראלים פה נחמדים וכיף לעבוד איתם ולשוחח איתם. אמהמה – אני חופשי כמו ציפור דרור, ואילו כל היתר – כבולים לילדים. - קלטתי איך נוהגים פה, ואני מתחיל להתמצא. אני רוצה לבחור לעצמי אוטו בחודש הקרוב. - חשבון הבנק שלי מדלדל בקצב רצחני. הגיע הזמן להתחיל לתכנן קניות עתידיות לפי כניסת המשכורות. - הייתי 6 פעמים באיקאה והספיק לי לכל החיים. הקניה המשמעותית הבאה של רהיטים תהיה של משהו אמיתי, משהו שאוהב, מעבר לפונקציונאלי. - אני מזניח את הנגינה, את הפלדנקרייז ואת הספורט, ובמקום זה משמין. עלי ליצור לעצמי מסגרת שתאפשר לי לעשות את הדברים שאני אוהב ולשמור על הגוף בריא. פעילות מוזיקלית היא לא אופציה – היא מטרה לכשעצמה. - היו לי שתי נקודות "קשות": באחת היה זה כאב פיזי, בשניה הרגשתי פתאום לבד מאוד, בבית ריק. אני מרוצה שעברתי את זה; ביחס לכל מה שקרה בחודש האחרון, אני מופתע שזה מסתכם רק בזה. אז עד עכשיו... נראה לי שנחמד פה. ובנימה שמחה זו – כיף לסגור חודש ראשון!
|
