אתמול בשעה טובה נכנסתי רשמית לדירה החדשה שלי.
תהליך הכניסה לדירה נמשך מעבר למה שתכננתי. הגדרתי לעצמי שברגע שיש לי מקום לישון בו ועמדה לחבר אליה את המחשב – אז המקום ראוי למגורים. מסתבר שזה לא היה פשוט כל כך.
השבוע שחלף מאז יום הסגירה על הדירה היה כרוך בהרבה נסיעות לאיקאה ולמגוון של חנויות כדי לרכוש מזרן, רהיטים, תאורה, אוכל, כלי מטבח, כלי רחצה, כלי נקיון וכו'. הפעם האחרונה שעברתי דירה והתחלתי "מכלום" היתה לפני 11 שנה, כשנכנסתי לדירה הישנה שלי ברחוב שלונסקי בתל אביב. מעולם לא נדרשתי להעמיס ולהניע כל כך הרבה דברים בפרק זמן קצר כל כך. השילוב של הנטל הרב הזה, התמודדות כמעט בלי עזרה מאחרים, הכאב פיסי שהטריד אותי ותקע אותי לפעמים, ו-10 השעות שהקדשתי מדי למקום העבודה – כל אלה הפכו את התהליך לקשה.
אבל קשה - יש רק בלחם. בעצם יש גם במזרנים. קניית המזרן היתה כרוכה בדילמות רבות, במהלכן הספקתי לשאול את כל העובדים בעבודה לגבי הדרישות האורטופדיות שלהם, ולשמוע את כל הדעות בעד ונגד המזרונים היקרים ביותר כמו גם המזרונים הזולים ביותר. אוקיינוס הדיעות האלה לא הוביל לכלום, ולכן בחרתי לפנות לחנות עם המוכרת הכי טמפרמנטית (מהגרת ותיקה שהגיעה בגיל צעיר מירדן, מקום הולדתה - בית לחם, מה שנקרא "משלנו") במגמה לקנות את המזרון הכי יקר והכי מגניב, מסוג TempurPedic, שיש לו תחושה של ג'ל (שוכבים עליו ואז הוא לאט לאט בולע אותך). בניגוד לכל התוכניות, אחרי שעה של התמרחות על TempurPedic-ים מסוגים שונים, בדקתי לדקה וחצי מזרן אחר בחצי מחיר שהפתיע אותי לגמרי בנוחותו – והרי לכם קניה ספונטנית שקולה וזולה.
כשהסבלים הביאו את המיטה ומיקמו אותה בחדר השינה חטפתי סחרחורת קלה. החדר כל כך גדול וריק, והמיטה ישבה לה בקצה ליד הקיר – וזה הרגיש קצת גלמוד ועצוב.
ב- Costco (בלוג נפרד עליו יכתב בפעם אחרת) התרגשתי למצוא שמיכת פוך אווזים בגודל Queen Extra; מדובר באוהל של 2.5 על 2.6 מטרים (גודל מיטת ה- Queen שלי הוא רק 1.6 על 2). באמריקה לא שמים ציפות על השמיכות, ואני לא חורני כמו האמריקאים, ולכן פניתי לאיקאה, שם מצאתי ציפה לאוהל, אלא שהגודל המתאים הוא King. ציפת King של איקאה מגיעה באופן סטנדרטי עם שני מצנחים שאמורים להכיל כריות ענק, בעוד הכריות שלי דוקא קטנות למדי. לסיכום: המיטה שלי נראית קצת צ'רלי צ'פלינית, אבל היא מדהימה לשינה והשמיכה הענקית כל כך כיפית שבלילה התרכבלתי בה פעמיים.
בתמונה אפשר לראות את חדר השינה שלי לפני וגם אחרי הריהוט (שימו לב לפונרמה עם שולחן העבודה שלי, עדיין מורכב חלקית). הנה מראה של המטבח שלי לפני ואחרי שקניתי וציידתי אותו בכמה דברים אלמנטרים. הנה האמבטיה הראשית עומדת עירומה והנה הכיור אחרי שרוקנתי עליו את תוכן תיק הרחצה.
בביקור השני שלי באיקאה נכמרו רחמי על העציצים הסובלים שם באור הניאון, וגאלתי אחד מהם מיסוריו לטובת חיים טובים יותר והרבה יחס חם. אני חושב שאקרא לו צביקה. אפשר לראות את צביקה על שולחן האוכל, עליו ציינתי את הכניסה לדירה החדשה בארוחת ערב נסיונית. (למי שדואג, יש גם ירקות, שכחתי אותם במטבח). השמפניה היא למעשה סיידר מוגז מצויין. האמת שזהו סיידר ממש מדהים... אלא שאחרי שרוקנתי חצי בקבוק גיליתי שאני לא יודע איך לפקוק אותו, ולכן המשכתי לשתות ממנו. התחושה אחרי כוס שלישית ורביעית ממנו היו הרבה הרבה פחות כיפיות. אחרי שסיימתי בכוח את הבקבוק קראתי את הוראות הסגירה על פקק הפלא שלו והצלחתי להבינן - ואני מבטיח שלמדתי לפעם הבאה!
הלילה הראשון בדירה החדשה עבר בכיף. שומעים פה ממרחק את הרכבת עוברת וצופרת– אני מוצא את זה קצת רומנטי. כמו כן שומעים את שיחות המיטה של השכנים שלי, וגם זה סוג של רומנטי. מהדירה שמתחתי שומעים בשעות היום את בת (או בן?) השכנים מנגן בפסנתר, ובערב את אמא (אבא?) שלו מנגן ברמה קצת יותר טובה. מאוד רומנטי, לדעתי, וגם תירוץ טוב מבחינתי לקנות פסנתר משלי.
היום בבוקר לא התחשק לי לקום אז דחיתי את ההשכמה מ-8 ל-8:30. גם ב-8:30 עדיין לא התחשק לי לקום אז סתם כיביתי את השעון. ב-9 העירו אותי צווחות השמחה של ילדים שיצאו להפסקה בפעוטון שנמצא ממש מאחורי הבניין שלי. אני מוצא שזה סידור השכמה מצויין שמתאים את עצמו לשבתות ולימות השבוע, ובכל מקרה אם תהיה בעיה – קל מאוד להשיג פה רובים.
את הבלוג כתבתי הלילה מחדר השינה, בדירה שתהיה שלי בששת החודשים הקרובים; אני יושב על כסא מול שולחן שקניתי והרכבתי בעצמי, עם כוס קפה חדשה (טסטרס צ'וייס יש גם פה). האינטרנט שהזמנתי לא הגיע עדיין, אז אני מתחבר בגניבה לרשת אלחוטית של מישהו מהשכנים בסביבה (מסתבר שיש פה המון רשתות פתוחות שאף אחד לא טרח לסגור, אז אני – מ'כפת לי?). המחשב שקיבלתי מהעבודה מנגן לי ביטלס והחימום המרכזי מפיץ חום נעים בכל הבית. המיטה משמאל מזמינה אותי לצלול אליה. לילה טוב! | 
