|
חלף הרבה זמן מאז העדכון האחרון, ולא בגלל שלא היה לי מה לספר – להיפך, דוקא הרבה דברים קרו, אבל רציתי לארגן קצת תמונות ולהשלים כמה תהליכים לפני שאני כותב.
כפי שאורי ניחש – אני אכן עסוק מאוד וקשה לי למצוא זמן לדווח. ביום שני השבוע הודיעו לי שאני הולך לנהל את צוות ה- WEB של החברה (שבינתיים מונה 2 אנשים מלבדי) – ולמרות שהנחתי שזה יקרה במוקדם או במאוחר, זה בא לי קצת מוקדם מדי. רק נכנסתי לחברה, ואני בקושי מכיר את מה שנעשה בה ואת לקוחותיה, אבל ברור שצריך לגייס לחברה עוד אנשים ושצריך ליצור שכבת ניהול – ואכן יש לי את הנסיון לעשות את התפקיד. מצד שני – חברי מדיג'יקאש יעידו על כך – נהניתי הרבה שנים להיות בעמדת "המבצע" ו-"המייעץ" ולתת לאחרים להתעסק בשיקולים של ניהול ופוליטיקה פנימית. אז קיבלתי את האתגר החדש בברכה כיוון שזה הדבר שלשמו באתי לכאן, אבל כמו שאמרתי – זה הרגיש "מוקדם מדי"... כמה דקות לאחר מכן, הבנתי: אני פשוט מפחד מהלא נודע, אני פשוט מפחד לקחת את מלוא בעלות הבית על התפקיד; אני פשוט נהנה להיות "החדש" שעדיין לא אחראי על כלום ושמותר לו לפשל.
אבל ברגע שקלטתי שזה מה שיש, ושזה מה שאני רוצה, לא נותר לי אלא להפוך את עצמי לאסי סגל. (ופה המחמאות והכבוד כמובן – לראש הצוות הכי מגניב שהיה לי). מה שזה אומר זה שעלי להיות מעורב ב-100 אחוז במוצר, בדרישות הלקוחות, וגם – מה לעשות - לטחון שעות. מצאתי את עצמי עובד 10 שעות ביום השבוע – אבל במקביל עם הצורך להתארגן על דירה חדשה.
והכל לבד!
כך יצא שעבדתי השבוע מ-9 בבוקר עד 7 בערב, ואז פניתי לבסס נתיבי סחר עם הסניף המקומי של איקאה, וגם עשיתי סיבובי היכרות וסקרי שוק בחנויות לכלי מיטה בכל האיזור. ב-9 סוגרים פה את החנויות, ולכן עד 10 הייתי פורק את הקניות בדירה החדשה, ונוסע לבית של גיא ואירה, שם חיכתה לי אירה, קצת שפוכה מעייפות אבל עם ארוחה חמה. מאחר וגיא נמצא השבוע בישראל ואירה מנהלת לבד את שבט הילדות, הקפדתי להקדיש כל ערב "שעה זמן איכות" עם אירה, כדי לוודא שיהיה לה לפחות יצור תבוני בוגר אחד לדבר איתו במשך היום.
אני מבטיח לספר יותר על הדירה ועל מסעות הרכש שלי בהמשך, ואת יתר הבלוג הפעם אני מקדיש להרגלי העבודה היומיומיים שלי.
את הבוקר אני מתחיל בנסיעה בקורקינט מחריבת-הגב שלי, בכביש המופלא Page Mill Drive, שהוא כביש רחב ויפה שמוביל אותי ממש עד למשרד. שימו לב להרים באופק, לעצים בשלכת, ולמשרדים הראשיים של חברת HP מצד שמאל. (צילמתי את זה תוך כדי נסיעה, מופרע שכמותי... אבל אם פה מותר לכולם לדבר בסלולארי תוך כדי נהיגה - שיקפצו!)
אל המשרד אני מגיע וישר מכין לעצמי קפה במטבח. הילידים חסרי הבינה מסתפקים בקפה אמריקאי מגעיל (משקה שחור דליל בטעם של כלום) ממכונת הפילטר הקלאסי; אבל אנו הישראלים - פלצנים גדולים הננו, ובררנים גדולים – ולכן עומדת לרשותנו מכונת קפה איטלקית שטוחנת את פולי הקפה ב-3 דרגות גסוּת, מקציפה חלב בשלל ואריאציות, לוחצת את המים לכדי קיטור ומפיקה אספרסו ב-5 גדלים שונים ובאפיצות משתנה. יש לה מסך עם הוראות שרק מי שעבר קורס ייעודי באיטליה יוכל להבין, היא טועמת את הקפה בשבילך לפני שהיא נותנת לך אותו, ואחת ליומיים היא שובקת כי צריך להחליף לה מסנן, מים, קפה, צנרת ומוח.
מי שרוצה לשתות סתם טסטרס צ'וייס (מה רע בסתם טסטרס צ'וייס?) יופתע לגלות שאת הסוכר פה שופכים ישירות מהפחית שלו אל הכוס. באמריקה אין עניין של מדידות; לא אומרים "שים לי שתי כפיות". פשוט "שפוך סוכר" כפי יכולתך ונראה אותך שותה את זה אחר כך.
כמו כן יש סוגיה קשה עם החלב. הלה ניתן לרכישה ב-4 אחוזים, 2 אחוזים, אחוז אחד או ללא שומן כלל (ידוע גם בכינוי "סיד לשתיה"). בחברה שלי יש את כל הסוגים. הבעיות המרכזיות של החלב הן: א. ההבדל בין אחוזי השומן מתבטא על האריזה בהבדלי צבע קלים ביותר (וורוד = 4%, לילך = 2%, אדום בהיר = 1 אחוז, סגול חיוור = סיד); ב. החלב מגיע בכדי פלסטיק של 3 ליטר. כתוצאה מבעיות אלה אני מוצא את עצמי שותה סיד ומסיים את היום עם נקע בכף היד.
המקרר במטבח עמוס לא רק בחלב, כך מסתבר. הבאתי מצלמה במיוחד כדי לצלם גוש ענק של גבינה לא ברורה שעומדת שם כבר שבועיים – ועדיין לא נרקבה. לרגל הצילומים פתחתי בספונטניות את הפריזר והופתעתי לגלות מאגר של גלידות האגן-דאז. שחיתות לפתחנו!
בכלל, מאוד כיף לפתוח פה את ארונות המטבח – תמיד יש הפתעות. כשפותחים את הארון מתחת למכונת הקפה מגלים מצבור של חטיפי שוקולד ושלל מיני קורנפלקס. שימו לב לחבילה הפתוחה (!) של m&m בוטנים, שיושבת שם ומחכה למי שישדוד ממנה מלא החופן.
גם מעל למכונות הקפה יש, כפי שתוכלו לראות, עשרות סוגי דגנים וחבילות של חטיפי אנרגיה (ביררתי ומסתבר שהם ייעודיים למטפסי הרים!), גרנולות, אגוזים ושאר מיני פיצוחים. השיא של הרעלת פחממות ושומנים צפוי למי שיתקרב לקומבינציה הבאה, המכונה Trail Mix, (על שם סיפורם של עמי ותמי אשר פיזרו סוכריות בדרכם ביער כדי שיוכלו למצוא את הדרך הביתה.) ה- Trail Mix הנ"ל הוא תערובת שמגיעה בשקית של 2 קילו ובה שקדים ואגוזי קשיו מלוחים, צימוקים וסוכריות m&m. אל תשאלו אותי איך כל המתוק והמלוח הזה עובד ביחד, זה כמו לאכול ביסלי עם ריבה, אבל עובדה - זה כל כך מגעיל שזה ממכר (אני פה שבועיים וכבר עליתי 3 קילו)
מקומם של חובבי הבריאות לא נפקד, אל חשש! המטבח של קולאריטי מציע שפע מגוון של פירות שאת רובם אני לא מכיר, וזה כולל תפוחים סגולים, אגסים חומים, ועוד כמה דברים שגדלו איכשהו ושאתם מוזמנים לנסות לתת להם שם.
עוד משהו חשוב לגבי העבודה שלי – אחרי שמעבירים את הבוקר באכילת שטויות אפשר לצאת לאכול בקפיטריה של הפארק הטכנולוגי. כן, יש רק קפיטריה אחת בפארק, והיא מציעה אוכל מאוד לא מלהיב... אלא שהיא ממוקמת בתוך חתיכת נוף שהונדס להראות כמו פארק נופש בציריך.
כל האוכל הזה הולך, בסופו של דבר, למקום שאין לי כוונה לצלם עבורכם, למרות שגם בתחום הזה עשיתי מחקר לא מבוטל (ומי שמכיר אותי טוב יודע שאפשר לסמוך עלי בעניין זה). מה שגיליתי זה שהאמריקאים, שבדרך כלל מאוד קנאים לפרטיותם, שוברים את כל הכלים כשמדובר בחדרי שירותים; (פה אני פונה לחברי מדיג'יקאש: מסתבר שאפשר לעשות מטבח בלי שירותים צמודים אליו!) מה שמוזר בשירותים פה זה שמחיצות התאים נמצאות כמעט חצי מטר מעל הרצפה, כך שבכל רגע נתון אפשר לדעת (וגם לשמוע) מי נמצא באיזה תא ואם הוא עסוק במספר 1 או 2. זה לא רק נשמע מזעזע – זה באמת מזעזע, בעיקר כשאתה מזהה את הקולגות שלך לפי הנעליים וצבע המכנסים. מה שמטריד זה שמאחורי כל שטות אמריקאית יש איזה אירוע טראומטי שגרם לקבוצת טמבלים לחוקק חוק שימנע את הישנות התופעה, מטורפת וחריגה ככל שתהיה. בדמיון שלי, אני מדמיין איש עב בשר במיוחד שדלת השירותים נתקעה עליו, ואז כנראה כמעט שנחנק כשניסה להתפתל מתחתיה – מה שהוביל לסדרת תביעות מחוף לחוף שבסופה הוחלט להגביה את המחיצות אל גובה הברך.
אז זה הכל בינתיים. בעדכון הבא אני מקווה להביא לכם תמונות מדירתי החדשה!
|
