|
אהלן הימים האחרונים היו הרבה פחות נעימים. כפי שכתבתי קודם, התוכנית המקורית היתה לנצל את ארבעת ימי החופשה כדי לסוע לסן פרנסיסקו, לטיולים בסביבה (אפילו אם ברכב, אבל עדיין טיולים), וכדי ללמוד את העיר. בפועל מה שקרה זה שכאב גב שלי הלך והחריף, ואחרי יומיים של הליכה שפופה ועקומה התחילה ברך ימין לכאוב גם היא – כאב שנוכחותו "הרדומה" הטרידה אותי מאוד ב-3 החודשים האחרונים, והוא התפרץ עכשיו במלוא העוצמה. מצאתי את עצמי די אומלל, לבד בבית (הקר!) של גיא ואירה, אבל גם הבנתי שיש "כאב" ויש "סבל", ובעוד שהכאב והמגבלות נמצאות שם כרגע, את הסבל אני מייצר בעצמי וזכותי לוותר עליו, לא להיתפס אליו ולשקוע ברחמים עצמיים. אתמול, הכאב עבר כל גבול וכבר שקלתי לסבול למרות הכל, אבל לפני היאוש הסופי צליעתי לסניף בית המרקחת המקומי וקניתי כרית חשמלית, שדוקא עשתה עבודה לא רעה. היום קמתי והסתובבתי, עדיין בכאבים, צולע ושפוף אבל זה Manageable. אז מה עושים כשמרותקים לפאלו אלטו? קידמתי את הכניסה לדירה עד כמה שיכולתי. מבין 5 הדירות שראיתי, החלטתי ללכת על דירה עם 3 כיווני אויר, 2 חדרי שינה מרווחים, שני חדרי אמבטיה/שירותים, סלון גדול ומטבח מאובזר יפה, בקומה השניה (וסופית) של קונדומיניום נחמד. המחיר: $1875 לחודש, פיצוחים. הדירה ממוקמת 5 דקות נסיעה מהעבודה שלי, קרוב מאוד לרחוב הראשי החוצה את פאלו אלטו (הכביש הישן מסן חוזה לסן פרנסיסקו, הקרוי El Camino Real) כך שכל מי שיבוא לבקרני (וכולם מוזמנים!) יקבל חדר זוגי עם אמבטיה צמודה וגישה מהירה לאוטוסטרדות אל סן פרנסיסקו. כדי לסגור את עניין הדירה נפגשתי אתמול עם אן וודבורי, מנהלת הקונדומיניום, שגרה עם בעלה (ה-"הנדימן") בדירה מספר 10 בקומפלקס. לאן יש מראה של היל-בילית מוזנחת להפליא, עם שיער בלונדיני/אפור (בעיקר ברגלים) ונטיה לדבר שעות על גבי שעות תוך כדי גילגול עיניים וגלישה לנושאים שוליים בלי כוונה או יכולת לחזור למקור השיחה (קצת כמו המשפטים שלי). לזכותה יאמר שהיא בודקת את תקינות הדירות ונקיונן עד לרמה המולקולרית, עם חרדה קבועה שנמצאת ברקע לגבי כל הקשור למים, אדים, לחות ונזקיהם הפוטנציאלים – כפי שמתבטא בזה שהיא כורעת כל שניה לבדוק עד כמה הלינולאום במטבח עדיין צמוד לקירות ואם הסיליקון המקיף את הכיורים מתחיל להתפורר. התוצאה: הדירה ששכרתי מצוחצת ומגולחת למשעי. לגנותה של אן יש לציין שביתה/משרדה נראה כמו דיר חזירים. קשה לי להעביר את עומק החוויה של בלאגן בראשיתי, תמציתי ועקרוני שחוגג בביתה של אן וודבורי, לכן אני מציע לכל מי שקורא לקחת את כל החפצים שיש לו במגירות, בארונות, בשידות ועל המדפים, לזרוק אותם על הרצפה ו/או הרהיטים באופן אקראי, לצאת מהבית לחודש-חודשיים כדי לתת לאבק לשקוע, ואז לחזור ולהתפעם. מובן שהתאהבתי באן, על כל סתירותיה. היום בבוקר, אחרי שסגרתי עניינים עם הדירה יצאתי לסיור אוירי עם דן צור, מנהל האלגוריתמים של קולאריטי (בחברה שלנו הוא מוכר יותר תחת השם דנצור). דן חובב ספורט אתגרי (שזה הפוך ממני: אני מאותגר ספורטיבית) וכשהוא לא מטפס על הרים או צונח חופשי - הוא שולח דיווחי תנועה מהמטוס הקל. בצליעה קשה צלחתי את חניית המטוסים של שדה התעופה האזרחי של פאלו אלטו, בדרכי אל מטוס פייפר מדגם Warrior II. דן, למוד נסיון עם משפחות פשע כנראה, עשה סקירה מסביב למטוס לפני שנכנסנו, וגם עבר בשקידה על ספר ההוראות של המטוס, בזמן שאני בחנתי את לוח המכוונים (מזכיר קצת את האוטו של גיא, רק עם הרבה פחות אפשרויות). המראנו בסביבות השעה 3 וטסנו צפונה לעבר סן פרנסיסקו. המראה של העולם מהשמיים מדהים, אבל הנוף של עמק הסיליקון מתחתנו מאוד מונוטוני – בתים ועוד בתים ועוד בתים; זה נראה כאילו העמק כולו מיושב עד תומו. המראה היפה הוא של ההרים המזדקרים מערב לנו, התוחמים את איזור המפרץ, וכמובן המפרץ עצמו ממזרח וההרים שמנגד. מזג האויר היה מעונן (לראשונה עבורי מאז שהגעתי) אבל העננות היתה גבוהה ולא העיבה (תרתי משמע) על הנוף. על הרכס האחרון לפני סן פרנסיסקו קיבלה את פנינו ברכת שלום ענקית מצלע ההר. קשה היה לצלם בטיסה – הכל עובר כל כך מהר, עד שמכוונים וכבר הנוף מתחלף, או שהשמש נכנסת לתמונה ומחריבה את האופק. הראות הלקויה גם היא – לא עוזרת לפוטוגניות, ובכל מקרה קשה לבטא את העוצמה האדירה של הנוף מלמעלה דרך תמונות. האנטנה הענקית, העומדת על ה- טווין פיקס, (Sutro Tower) עליה כתבתי לפני כשבוע – אכן ענקית; קחו בחשבון שכל ריבוע לבן קטן מתחתיה הוא בית – ותבינו עד כמה היא גדולה. טסנו צפונה מעל לעיר אל ה- Golden Gate Bridge, חלפנו מעליו בסיבוב – דן הטה את המטוס כך שיכולתי לראות מהחלון שלי את הגשר כולו, וטסנו מזרחה אל רובע העסקים וגורדי השחקים, כולל מבט מדהים על כל המפרצים וצ'יינטאון. עשינו פרסה חדה שמאלה כדי להקיף את כלא אלקטרז ומשם טסנו צפונית לסן פרנסיסקו, לסקירה קצרה של מפרץ ריצ'רדסון שבו השכונות של עשירי העיר (בתים מרשימים!) והעיר האטרקטיבית לתיירים, Sausalito. (בקרוב – סיור באופניים?) אחרי פרידה אחרונה מה- Golden Gate Bridge וכמה תמונות בשביל הפוזה, דן הטיס אותנו לאורך החוף המערבי של חצי האי של סן פרנסיסקו, כך שההרים היו הפעם – מזרחית לנו. דן הנחית את המטוס בעדינות מרשימה (ד"א פה המקום לציין שלמטוסים אכן יש המברקס!!!) במנחת שנקרא Half Moon Bay, שם יצאנו לאכול במסעדה איטלקית הסמוכה למנחת – אחחח החיים הטובים! כשחזרנו למנחת כבר התחילה השמש לשקוע. דן עשה שוב סקירת חפצים חשודים (הפשע המאורגן היום – מגיע לכל מקום) והמראנו לטיסה הביתה, לאור השקיעה. ראשית טסנו דרומה, כדי להקיף את ההרים. הטיסה שלנו, בגובה 2500 רגל, היא בערך בגובה ההרים, ולכן איגפנו אותם ממערב ודרום. דן הראה לי איך הוא מסיט את המטוס לסיבוב בזוית חדה מאוד – כך שמהחלון שלי רואים את הקרקע בזמן שהמטוס משמר גובה – התלהבתי, מהחוויה הויזואלית, מהעוצמה הפיזיקלית שמאחורי כוחות עילוי שמחזיקים אותנו באויר, ובעיקר מהאתגר האינטלקטואלי והריכוז הנדרש כדי לטוס ולהשתמש בקשר. השלווה שבה דן ניהל את זה – פשוט מעוררת התפעלות. החלטתי לעשות רשיון תעופה, אבל לפני שאני ניגש לזה אני חייב להוציא רשיון נהיגה מקומי וללמוד לרקוד סלסה. Doh! בחזרה לפאלו אלטו, דן טס מעל אוניברסיטת סטנפורד לאור שקיעה ועשה כמה סיבובים חדי-זווית לדוגמה מעל המבנים המרשימים שלה. עוד נחיתה רכה בשדה התעופה של פאלו אלטו והופ אני שוב בבית. הלבנאים חזרו מהחופש ואירה שוב מתקינה ארוחות ערב מצויינות - אחחח... החיים הטובים, פעם שניה! מחר – חזרה לעבודה, ובמקביל להתחיל לארגן את הדירה, ובראש ובראשונה – אינטרנט ומזרן. על כל היתר אפשר להתפשר J ולסיום, לחברי בדיג'יקש – מזל טוב על ההשקעה, עלו והצליחו, אוהב אתכם נורא ומתגעגע לשטויות שלכם. לכם (ובעיקר לאסי) אני מקדיש את השיר הבא: ספרסו?
דואו ספרסו?
דואו ספרסו קפוצינו?
ספרסו לאטה קפוצינו מיט סוקר?
ספרסו סוקרציסיו?
ספרסו די לאטו סאנסו סוקרציסיו?
לאטה?
לאטה סוקרציסיו?
לאטה סוכרזיטו?
מאקיאטו?
מאקיטו סוקרסיטו סנסה די לאטו?
ספרסו מאקיאטו קון גרנוליסימו? אופיר
|
