|
עבר שבוע עבודה, בלי הרבה דברים חדשים או מרגשים לכתוב עליהם הביתה.
לפני שבוע נסעו בני הזוג לבנה לקניות ב- Costco, שהוא רשת ענק אמרקאית לקניות כמותיות. הלבנאים חזרו אחרי שעתיים עם מה שנראה כתכולה של פיצוציה בינונית, כולל מחלקת האלכוהול. הרכב היה עמוס מפתח הבגא'ז ועד (כולל) שורת הכסאות השלישית (נו, כבר אמרתי שגם הרכבים פה ענקים). לאירה, גיא, יעל (הבכורה) ולי לקח 10 נאגלות הלוך וחזור על מנת להכניס הכל פנימה, וזה כלל (בין השאר) 30 קילו שוקולדים (גיא נוסע לארץ בעוד שבוע, אז הוא מביא למשפחה ולמשרדי החברה שלו), 60 בקבוקי מים מינרלים, וכמה חבילות (שהפתיעו אותי במשקלן) של ניר טואלט (נו טוב, כשאוכלים כל כך הרבה אז...) הקניה עצמה כמסתבר, במחירים מצחיקים; גיא טוען בתוקף שסוחרים ובעלי עסקים מקומיים מעדיפים לקנות מ- Costco, פשוט כי זה יותר זול מלפנות לסיטונאים. בניגוד לכל זה קפצתי היום ל-"מכולת השכונתית" כדי לקנות כמה מצרכים בסיסיים שנועדו לספק לי ארוחת ערב ליומיים (ראו תמונה), בסכום של 50$. בושה וחרפה וגם בזבוז מקומם, אני צריך ללמוד איך לקנות פה באמריקה. במהלך השבוע חיפשתי לי מקום לגור. הדילמה הגדולה היתה אם לגור בלב העיר, לצד רחוב שנקרא "שדרת האוניברסיטה", בגלל שהאזור הנ"ל אמור להיות פעיל יותר מייתר העיר הרדומה (העיר הזו כל כך רדומה שאפילו לא טורחים להדליק פה פנסי רחוב אחרי החשיכה. הרי בלאו הרחובות פה כל כך גדולים שפנסי הרחוב בקושי מאירים משהו מהם). מחר אני מתכוון לסגור על הדירה. בסופו של דבר, אני הולך כנראה לחסוך כ-500 דולר לחודש ולגור במיקום אסטרטגי מחוץ ללב העיר, בדירה מוארת עם שני חדרי שינה וסלון גדולים ומרוחים, ועם מטבח מצוייד. את כל היתר אצטרך לקנות לבד – סטריאו, טלויזיה, מיטות, מצעים, כלי מטבח וכו'. עכשיו יש חופש של 4 ימים לרגל חג ההודיה ( Thanks Giving), ולכן אני לבד בבית של לבנה; גיא ואירה נסעו עם כל השבט לקוטג' הררי מרוחק, ואני נותרתי עם בית ענק ועם כאב גב מציק. זה התחיל בבוקר של יום רביעי, לפני שלושה ימים, כשרציתי לגרוב גרביים הרגשתי שקשה לי להתכופף לרגלים. באותו רגע נתפס לי הגב ומאז הוא לא ממש מרפה. זה לא מפריע לי לישון, לעבוד על המחשב או לשחק ב- Play Station המפואר של לבנה, אבל זה ממש מטריד אותי בכל הקשור להליכה ולנגינה על החליל. ויתרתי על התוכנית המקורית לבלות בסופ"ש בחקירה של סן פרנסיסקו, ובמקום זה אני מנגן בפסנתר ונהנה לחזור ולחקור מחדש יצירות שניגנתי בשנתיים האחרונות. אתמול עם רדת הערב, אחרי ששרצתי בבית כל היום, הרהבתי עוז ונסעתי ל- Down Town של פאלו אלטו רק כדי לגלות שאני בקושי הולך, וגם אז, כל הגוף נוטה ואני לא מסוגל להישיר מבט קדימה. זה לא שינה הרבה כי בלאו הכי לא היה מה לראות - העיר היתה ריקה כי בחג הזה כולם סגורים, למעט 3 מסעדות של המוסלמים וההינדים. אז אכלתי לי משהו שהזכיר שווארמה בלאפה, חוץ מהטעם, הריח והמרקם. היום חזרתי על הטיול ב-"שעת הבליינים" המקומית (6 בערב), שבה כל הרחוב מלא (במכוניות, לא ממש באנשים). החנויות היו פתוחות וראיתי שיש פה איזה 30 מסעדות, אבל השתכנעתי שלא שווה לשלם 500 דולר בחודש כדי לגור באיזור הזה. גיליתי את חנות הספרים הגדולה פה, שדוקא הזכירה לי משהו מחויות דומות באירופה, וכן את הקולנוע המקומי שמקרין סרטים קלאסיים – הקולנוע ממומן עלי ידי פילנטרופ כלשהו, ולרגל ראש השנה הוא מציג פסטיבל סרטי פרנק קאפרה ובשיאו "אלו חיים מופלאים" עם ג'יימס סטיוארט – סרט שאפילו אני מתקשה לא לדמוע בו. אז זהו לבינתיים, עדכונים לגבי דירה חדשה ומסעות הרכש הנלוים לה בקרוב (אם אצליח לזוז)
|
