|
היום היו לי דברים אחרים בראש – הגיע הזמן למצוא
דירה, וגם מלאי הבגדים שלי מתחיל להתרוקן. אז היום אזרתי אומץ ויצאתי להסתובב לבדי
בערים שסביב פאלו אלטו כדי למצוא דירה ולעשות קצת שופינג. זה קצת מפחיד עבורי לסוע
פה, כיוון שבלי ה- GPS אני די אבוד, ויש פה תמרורים
אחרים, וחוקים קצת שונים (מותר פה לפנות ימינה באור אדום, ואור ירוק לא אומר
שהפניה שמאלה מותרת). מעבר לזה, אם אני עושה פה תאונה אז יש ההסתברות גבוהה לפגוע
בבכירים של אוראקל, IBM , ואני לא מוכן לשים את
עתיד הכלכלה העולמית בידים שלי, הרועדות על ההגה של הקורקינט.
ואגב, הנה תמונה של ההגה של הקורקינט (http://picasaweb.google.com/ofir.zwebner/USA/photo#5134459391974497602) ובה ניתן לראות את ה-GPS-ית של אירה בקרב אימתנים עם שמשון,
ה-GPS שלי, את לחצני החלונות המכוערים מתחת
לשעון הרטרו במרכז הפאנל (אם כבר רטרו, למה לא שמו שם שעון חול?), ובעיקר את הרדיו
שהטיף לי היום שעות על "מדוע עלינו להגיד תודה" לכבוד ה- Thanks Giving הממשמש. המטיפים האמריקאים כנראה רגילים
לדבר אל קהל של נוצרים מטומטמים, כיוון שהיום הם מרחו שעות בלהסביר ולהדגים מה זה
"להגיד תודה", כמו למשל כשאתה קם בבוקר אתה אומר תודה לג'יזס על זה שאתה
חי, או להגיד תודה אחרי שלא עשית תאונה עם בכיר במייקרוסופט, או להגיד תודה
כשמישהו אומר לך "לבריאות" אחרי שהתעטשת. בקיצור – גם נוצרים וגם מטומטמים.
בעיר Mountain View הסמוכה גיליתי
עשרות קונדומיניומים על הכביש הראשי; מדובר בדירות המסודרות במבנים דו-קומתיים בצורת
ריבוע המקיפים חצר גדולה ובמרכזה בריכת שחיה. לא היה ניתן למצוא בהם איש מכירות או
סימן לכך שיש דירות פנויות, אבל בעודי משוטט ורושם טלפונים וכתובות פנתה אלי אישה
נחמדה – ומסתבר שהיא בדיוק רוצה להכניס דייר בדירת שני חדרים (בבעלותה) – דירה שאכן
מצאה חן בעיני. נחיה ונראה (הרי לא בוחרים את הדירה הראשונה שרואים, אפילו אם היא
סבבה לגמרי, נכון?) מה שהדאיג אותי לאחר מכן, במהלך סיור בשכונה, זה הריבוי הבלתי
מוסבר של מקסיקנים (100% מהאוכלוסיה בשכונה, בדקתי!) מהם לא ראיתי ולו אחד בפאלו
אלטו. It makes me
wonder...
בחרתי להשאיר את יתר סיור הדירות לתחילת השבוע (כלומר
– מחר), וקפצתי ל-Target, שהוא ענק הקניות זול ובו
הצטיידתי בכמה תחתונים וגופיות. מאוד מוזרים האמריקאים עם הבוקסרים שלהם – הדבר הקרוב
ביותר ל-"מצ'תונים" פה זה מכנסון שיכול להכיל שק תפוחי אדמה. מה הם
מגדלים פה בין הרגלים?!
מ- Target קפצתי לענק המזון Whole Food Market שזו רשת חנויות שגרמה לי לצניחת לסת
רצינית – נכנסים פנימה ומייד מגלים כמות מדהימה של אוכל איכותי – החל מירקות
ופירות, דרך בשרים, מאפים, משקאות – הכל אורגני, מגודל ללא רעלים וחומרי הדברה.
אין שם מותגים כמו קוקה קולה או נסטלה, והכל נראה (וממה שטעמתי – גם מרגיש) מפתה
וטעים.
לסיום הסיור ביקרתי גם ב- Stanford Shopping Center – שזה ממש התחכמות, כי
הרי אין פה בפאלו אלטו שום רחוב קניות, או אפילו סתם רחוב עם מרקם עירוני. אז
התחכמו להם אנשי האוניברסיטה ויצרו לעצמם מרכז קניות פתוח, מן הכלאה בין מדרחוב (למרות
שאין בו דיירים) למרכז שוסטר ברמת אביב ג' (רק פי 5 בגודל ופי 3 בגובה), ובו
חנויות שבהן יוכלו תושבי פאלו אלטו לקנות – ממייסיס, בלומינגדייל'ס, טיפני'ס ועד
אלדו, גאפ וסטארבקס (קפה מאוד לא מוצלח ד"א, לא משנה כמה הם מנסים לדחוף
לתוכו סירופים וקרמים).
במהלך השבוע שעבר גיליתי, באמצע היום המשרד,
שרוכסן המכנסיים שלי התפרק ושאני "עם חנות פתוחה". פדיחות מילא, אבל
עכשיו רצוי לקנות מכנסיים חדשים בדחיפות. אז קפצתי לי לגאפ ולבננה-ריפבליק ואפילו
לבלומינגדיילס, ופתאום חטפתי את הנאחס. פתאום הרגשתי מאוד, מאוד, מאוד לבד. לבד עם
הכל – עם למדוד בגד ולבדוק אם מתאים, לבד עם לראות דירה ולבדוק שלא עובדים עלי
בעיניים, לאכול לבד טוסט ומיץ תפוזים בלב מרכז מסחרי, ללכת לאיבוד לבד במקום זר
ולא להיות בטוח. זה תפס אותי פתאום, אחרי יום של ריצות, וכל העייפות של היום קפצה
עלי בן רגע. ביטלתי את המשך הסיבוב וחזרתי לבית של אירה וגיא, להרשם לכל אתרי
הדייטינג שבעולם הזה ובעולם הבא.
בערב, אחרי הארוחה, התישבנו גיא ואני לנגן קצת –
אני בחליל והוא בפסנתר - ונהנינו לאלתר ביחד, יש מאין, שירים של ג'תרו טאל והביטלס.
הולך להיות פה שבוע לא קל. יש לי מטלות להשלים בעבודה, ואני חייב למצוא דירה
ולהתחיל להתארגן על עצמי כאן.
|
