|
אהלן, נראה שהזמן עושה את שלו, והיום תרגלתי שיגרה. זה רע? הבוקר קמתי מוקדם מהרגיל, ב-7, ומצאתי עכביש מקומי מטייל עלי מהפרצוף ועד לסוף השמיכה. נתתי לו כבוד בתקווה שימשיך וימצא לו פינה לטוות בה קורים; בבית לבנה יש רשתות בכל מקום כך שאם נכנס זבוב אין לו איך לצאת, ואתמול באמת הסתובב לי בחדר זבוב אבוד אחד עצל שכזה, שזמזם לי שעות לפני השינה עד שגאלתי אותו מייסוריו. אני מקווה שהעכביש שלי יתפוס את הזבובים שיבואו אחריו. בדרך הלוך לעבודה חיברתי את שמשון הגבר שינווט לי את הדרך למשרד. בניגוד לטיפשה חובבת האוטוסטרדות של אירה, שמשון תקע אותי לתוך סדרה בלתי נגמרת של רמזורים ותמרורי עצור. כנראה שאין תחליף לנסיון האנושי. בצד החיובי - חיברתי היום לראשונה את נגן ה- MP3 למערכת השמע באוטו ונהניתי ממוזיקה טובה. בדיוק כמו בארץ בדרך לנתניה. בעבודה לעומת זאת, חטפתי מכת תסכול מהסוג שהיה תוקף אותי בנסיבות רבות בארץ. משהו לא עבד במחשב כמו שצריך, הדפדפן עשה לי צרות, והכי מרגיז היה שלא הבנתי מה עומד מאחורי אלפי שורות התוכנה שכתבו התכנתים האחרים בחברה. הקוד הסבוך נראה מאיים כמו ללכת ביער צפוף באמצע הלילה. מיכאל, מי שכתב את רוב הדברים ושחונך אותי בכניסה לחברה, התעכב ולא הגיע, וכך מצאתי את עצמי בלי יכולת להתקדם ובכעס הולך ומצטבר. הכעס הזה, שממש עושה לי ויברציות – גורם לי לראות הכל אדום, ולרצות להרביץ למסך המחשב, להעיף את העכבר ולשבור את המקלדת. זה מזכיר לי איך כשהייתי ילד, והייתי מתרגז, החשק האימפולסיבי היה תמיד לקחת את הספרים מהמדף ולקרוע אותם אחד אחד. למזלי אני כבר מכיר את התחושה הזו, ויודע שאין קשר בין התסכול הלגיטימי שלי לכעס ובסופו של דבר – לאגרסיביות שאני כל כך מנסה להדחיק ולעצור. מכיוון שהחוויה הזו כבר מוכרת, בחרתי פשוט לחכות למיכאל שיגיע, ובינתיים סידרתי את תוכנת הדואר שלי כך שהפעם (כפי שאתם רואים) אני כותב מכתובת המייל הישנה והטובה שלי. כשמיכאל הגיע, בסופו של דבר, הוא גם התפלץ נוכח הצרות שלי; הוא ואיגור, תוכניתן-העל המקומי, הקדישו שעה וקצת על המחשב שלי רק כדי להתמודד עם בעיות ותקלות שצצו רק אצלי. עד סוף היום הייתי גאה בכך שהתחלתי להזיז את הפרוייקט שלי קדימה. בצהריים דוקא הלכנו למסעדת סושי מקומית, מה שגרם לי לפרץ געגועים למסעדות היותר עממיות של נתניה-פולג. מה לעשות, כנראה שהטעם שלי מוגבל. בערב הלכתי עם אירה וגיא ושלושת הבנות לארוחת ערב שישי אצל חברים שלהם (גם הם עם 3 בנות,) שגרים בסאניויל הסמוכה. האוכל היה נהדר, אבל הצווחות והרעשים הבלתי פוסקים של ששת הילדים (בגילאי שנתיים עד עשר) בהחלט מתחו את גבולות הסבלנות שלי. במפגשים אצל אמא יש לפעמים 5 עוללים שהולכים מכות וזה איכשהו נסבל, אבל בבתים פה, שרצפתם צפה באויר מעל מעל גובה הקרקע – כל דילוג של ילדה חובבת "גלגלונים" מייצר דפיקות ובומים בכל הבית. כנראה שאני לא מותאם לגדל ילדים; בתור אחד שבקושי מחזיק שעתיים עם כל האחיינים שלי מסביבי, אני איכשהו נשמר מלהתחרפן עם שלושת בנות בית לבנה, אבל הלילה זה היה בשבילי בכל זאת, קצת יותר מדי. בשבוע הבא, לרגל ה- Thanks Giving, כל העשיריה הזו (שני הזוגות ו-6 הילדות) הולכת להכנס לרכבי ה- 6x6 המשפחתיים וליסוע לחופשת סקי בת ארבעה ימים בבקתה הררית, ואילו אני הודעתי מראש שעל ההרעשה הזו אני אוותר לטובת דברים אחרים... כמו מציאת דירה, סיור רכוב בעיר, נגינה וצפיה בסרטים או אפילו פגישה עם חברי דניאל, שמתגורר בלוס אנג'לס. מה שכן, אני חייב לציין שעד כה, כל הישראלים שיוצא לי לפגוש פה הם "ברמה", כיף לדבר ולהכיר. ולסיום השגרה - בתוכנית למחר: גיא רוצה לקחת אותי לסן פרנסיסקו (Woo Hoo!) ואני הולך להתחיל להסתכל על דירות בסביבה. שיהיה שבת שלום! אופיר
|
