|
אהלן,
הבוקר התעוררתי לקול השתוללותם של הסנאים בגינה של בית לבנה. הללו נחשבים פה למעין חלופה מקומית לעטלפים של תל אביב, רק שבניגוד לאחרונים הם פעילים בעיקר בשעות היום, ועוד יותר בשעות הלילה (כנראה שעכשיו זו תקופת היחום). הם מטיילים על המרזבים, קופצים בין העצים נובחים זה על זה ורודפים אחד את השני לאורכם ולרוחבם של גזעים, גינות וכבישים. הם נראים נחמדים במבט ראשון (וגם שני וגם שלישי) אבל בת'כלס הם עלוקות כמו חתולי הרחוב. (ראו תמונה http://picasaweb.google.com/ofir.zwebner/USA/photo#5133363964860620018 )
הגינות עצמן נמצאות כרגע בשלכת, מה שאומר שהעצים מצהיבים או מאדימים וזה נראה נחמד, אלא אם אתה במקצועך גם מנקה רחובות ואז יש לך פה אתגר מקצועי ואולי גם תוספת סיכון. פה אני רוצה לשתף שאני מוותר על איזושהי פנטזיה שהיתה לי לגבי החיים בחו"ל, שהתבססה על נסיון העבר שלי בהולנד – מאוד התרפקתי על החוויה של לחיות בעיר אירופאית קטנה; כזו שניתן לקרוע אותה מדי יום בהליכה ברגל, עם רחובות קטנים ומרוצפי אבן, בתים עתיקים ומעוטרים, המון קפיטריות וחנויות קטנות, ומזג אויר חורפי. למרות שחלפו רק כמה ימים, הבנתי כבר שפאלו אלטו לא הולכת לספק שום דבר מכל אלה – הכל פה גדול וקצת גס, שום דבר לא במרחק הליכה, אין תרבות רחוב, הקפיטריות מוכרות משהו חום בלי ריח או טעם, וגודלן של החנויות הוא כשל איקאה וצפונה. אני לא אומר שזה בהכרח רע, אבל זה לא עונה על החשק הסנטימנטלי שהיה לי כלפי "לגור בחוצלארץ". למרות הכל, כשיצאתי היום לרחוב בדרך לאסוף את הרכב שלי, לא יכולתי להישאר אדיש לנוף הפשוט והיפה של הפרברים. (ראו תמונה http://picasaweb.google.com/ofir.zwebner/USA/photo#5133363964860620034)
בנמל התעופה של סן חוזה המתין לי הקורקינט הממונע שלי. דוקא קיבלתי קרייזלר פיטי קרוזר כסופה, שזה מין רכב רטרו גמדי עם זיקה חסרת טעם למשהו משנות ה-50, רכב שיצא לשוק בסוף שנות ה-90 ולפי מיטב השמרנות האמריקאית לא עבר מאז שום עדכון או חידוש. (ראו תמונה שממחישה את הגודל של הקורקינט הכסוף במרכז לעומת רכב מסורתי http://picasaweb.google.com/ofir.zwebner/USA/photo#5133363964860619986 ). העיצוב הפנימי מזכיר את פיאט של ימי האונו הרעים (כולל חלונות חשמליים שכפתוריהם נמצאים, וזה לקח לי זמן למצוא – על הפאנל הקדמי מעל לרדיו). היא סוחבת יפה אבל המושב האמריקקי שלה (מי אמר שאמריקאים טובים בכורסאות?!) עשה לי כאב גב תוך 10 דקות נסיעה. בעיקרון הייתי אמור להגיע מהר למשרד, אבל היתה זו גברת GPS (מכשיר ששאלתי מאירה) שסיבכה אותי בדרך לעבודה ולקחה אותי למסלול הכי ארוך שניתן לדמיין... נו טוב – נשים נוהגות נשארות נשים נוהגות. אם הייתי נוסע עם ה-GPS שלי, שמשון הגבר, בטח הייתי מגיע מייד. בעודי מתבלבל בדרך לעבודה הרהרתי, מה יקרה אם נשים את ה-GPS -ית של אירה בתחרות מול שמשון, מי מהשניים יגיע קודם? זה ממש כמו לשים שתי תוכנות שח-מט לשחק אחת נגד השניה...
אבל אם להודות על האמת – אז כמו תמיד עם GPS – הוא אומר לך "ימינה" ואני אומר לעצמי "הוא התכוון ימינה עכשיו או ימינה עוד מעט?" וכמובן מנווט את עצמי לכדי שוטטות חסרת תכלית. כך מצאתי את עצמי מבלה חצי שעה עודפת על הכביש, רואה פארקים מדהימים ונכסי נדל"ן שנפשי יצאה אל כולם – וכמובן שאינני יודע איך הגעתי אליהם, היכן הם נמצאים, ואיך אוכל למצוא אותם שוב. לפחות היה חווייתי.
ובעבודה השמחה רבה – דן, מנהל האלגוריתמים המקומי לקח אותי לשיחת "איך לעשות את זה" בכל הקשור לדירה, חשבון בנק, נשים, כרטיסי אשראי, טיפולים רפואיים, קהילה יהודית, טיסה וצניחה. היה בידור לא נורמאלי וגם למדתי המון דברים. כמה חבל שאני עסוק בלכתוב מכתבים הביתה במקום ללכת לעשות את כל הדברים האלה.
אחרי יום רצוף צחוקים (אני מאוהב בעמדת העבודה שלי, ראו תמונה http://picasaweb.google.com/ofir.zwebner/USA/photo#5133363964860620002 ) נסעתי הביתה בקורקינט, לראשונה בעצמי. אני מתחיל להתמצא! משפחת לבנה ארחה היום שני חברים מ- DB@NET וכך סיימנו את היום כולנו במשחק כדורסל על ה- פלייסטיישן (נו מה חשבתם עושים הישראלים כאן באמריקה?). המשחק גרם לי להזיע ולהתנשף מרוב ללחוץ על כפתורים, ולמרות שלא כל כך הבנתי מי נגד מי ולמה, אני חייב להודות שהפלייסטיישן הזה יודע לעשות סימולציה מצויינת של בחורים מה-זה-שווים.
אז זה הכל בינתיים. עכשיו, כשיש לי רכב, מחשב, וימבה טיפים והמלצות – אני מתחיל ממחר לחפש לי בית משל עצמי, מעניין לאן זה יוביל!
אופיר
|
