...ובתקופה שלא כתבתי עברתי דירה, ככה סתם.
החום הבלתי נסבל של הדירה בפאלו אלטו שבר את רוחי - כל הנסיונות לקרר את הדירה כשלו, ובמהלך השבוע הייתי בודק את תחזית מזג האויר בחרדה מהאפשרות שבסופה"ש (שבו אני לא נמצא במשרד הממוזג) אני עלול להיתקע בתוך כבשן שממשיך לרתוח גם אחרי שהשמש שקעה. חיפוש הדירה החלופית נמשך תקופה ארוכה, כאשר כל סופ"ש בגהינום חיזק את הדחף למצוא מקום אחר.
ראיתי שלל דירות ובהדרגה הלכתי והתמקדתי בחיפוש אחר קוטג'ים ודופלקסים, במגמה להמנע מלגור בקומה שניה (לשם עולה החום) ובמקביל להמנע מלגור בקומה ראשונה (שבה שומעים את השכנים מלמעלה הולכים לי על התקרה). הבררנות שלי הובילה אותי, בסופו של דבר, אל מנלו פארק, העיר השכנה, "אחותה המפגרת", של פאלו אלטו.
טוב אני מגזים. מנלו פארק היא עיר קטנה וחמודה; הרבה פחות יהודית ואופנתית מפאלו אלטו, אבל עדיין מקום שאנשים עמידים אוהבים לחיות בו; אחד הבתים שבדקתי היה "סככת הכלים" שהוסבה ליחידת דיור, ששכנה מאחורי טירה לפאתי נחל קטן. בטירה התגוררו צמד תושבים ותיקים, החיים במנלו פארק כבר 65 שנים. איזה חיים!
אבל אני דוקא סגרתי על בית צמוד-קרקע עם חדר שינה אחד, בדופלקס חמוד השוכן למרגלות "הכביש הראשי" של מנלו פארק. בכביש הראשי הנ"ל (שדרות סנטה קרוז) הוא כל כך ראשי, שממש יש בו שלושה נתיבים: אחד בכיון מזרח, שני בכיוון מערב, ונתיב מרכזי משותף, שממנו פונים לפי הצורך לחניונים של הבתים השוכנים על הכביש.
הבית שלי נמצא במרחק מאה מטרים מהדאון-טאון של העיר. בדאון טאון יש כמה מסעדות טובות (אך יקרות), שתי מאפיות, סניף גדול ומרווח של רשת חנויות המכולת האהובה עלי, כמה מעדניות טובות, שתי גלידריות וכמה בתי קפה. גולת הכותרת של הדאון טאון הוא מרכז הקטן ליד תחנת הרכבת, שם שוכן "קפה בורנו" החשב לשם דבר בכל עמק הסיליקון: זהו קפה בסגנון אירופאי, עם שולחנות פזורים ברחבה גדולה, שפתוח (אלוהים ישמור!) עד 1 בלילה. בית הקפה האירופאי מלא בלקוחות טריים של חנות ספרים "קפלר" הסמוכה, אשר בניגוד לחנויות ספרים אמריקאיות טיפוסיות דוקא מספקת ללקוחותיה ספרים אינטיליגנטיים ואפילו שנויים במחלוקת. ממש ממול יש חנות טבק מסורתית (כולל ספות עור וראשי איילים ממוסמרים לקיר) שיכולה להסריח את חצי הכדור הצפוני אם רק יפתחו בה את החלון. כדי להשלים את האוירה האירופאית כל מה שחסר זה פאב - וזה בדיוק מה שנמצא ליד חנות הטבק: פאב אנגלי דו קומתי בעיצוב מסורתי, כולל מנות טיפוסיות של נקניקיות בחומץ ודגים עם צ'יפס.
רחובות הדאון-טאון מאופיינים בבתים קטנים שנראים מצועצעים לפעמים; ליד הבית שלי יש גינה ציבורית, ומסביב לגינה שוכנת "שכונת הדרדסים". כל שלטי הרחובות במנלו פארק הם חומים וליד שם הרחוב יש תמיד ציור של עץ אלון - שהוא סמל העיר. אפילו על המדרכות, איפה שיש סימון אדום האוסר על חניה, יש גם ציור קטן של עץ האלון, כדי להזכיר לנהגים ממי הם חוטפים את הקנס.
הדרך לעבודה השתנתה - במקום לסוע 8 דקות לעבודה אני נוסע 15 דקות - שערוריה ממש... הנסיעה עצמה מתחילה ברחובות העצלים של מנלו פארק, לצד בתי הספר ומרכזי הספורט. בהמשך (בצומת עם רחוב תפוז, ממש אחרי רחוב לימון ורחוב לימון-צפון) אני עובר ליד בית הקברות העתיק של העיר, ומתחיל לאגף את אוניברסיטת סטנפורד. הדרך נראית בהתחלה כמו יער, עד שפתאום מתגלים משני צדדי הנסיעה מגרשי גולף, מה שתמיד מזכיר לי את ביקורי בשוויץ בגיל צעיר. את הנסיעה מפריעים מדי פעם המליונרים של האיזור שנוסעים על מעברי החציה עם קרוניות הגולף שלהם. מיד אחרי הגולף - חורש צפוף ואפל, שהכביש מתעקל בו ללא תקנה; מדי פעם - בתי עץ קטנים של הפרופסורים מסטנפורד. ואז - הנוף נפתח ומצד ימין יש גבעות צהובות מלאות שיבולת שועל; זהו איזור מפורסם המכונה "The Dish" (הצלחת) (תמונה בחסות גוגל) על שום האנטנה העצומה שעומדת בו; המקום שוקק מטיילים שיוצאים לסיבובי הליכה; הפופולאריות מגיעה בשל הנוף המרהיב שנצפה מהמסלול. את כל הנסיעה שלי לעבודה מלוים, כל הזמן, רוכבי אופניים ואצני ג'וגינג - אז אם משעמם לי אני תמיד יכול להשתעשע בלהפחיד אותם.
אבל למה לדבר על השכונה ועל הדרך לעבודה כשאפשר לדבר על הבית? בבית החדש שלי יש קירות בצבע ירוק-זית בהיר ורצפת עץ אותנטית שמשתלבים נהדר עם הספות החומות-כתומות שלי. בסלון יש לי מספיק מקום לעמדת המחשב וכלי הנגינה ולפינת הטלויזיה, אבל אין מקום לפינת אוכל; לפיכך הארוחות מוגשות על שולחן הסלון הנמוך, ואני מסגל לעצמי סגנון אירוח יפני. המטבח שלי גדול מאוד בשטח למרות שהארונות והציוד לא מודרנים במיוחד, אבל לא אכפת לי לחזור לחיות בלי מדיח כלים, הרי גם בישראל לא היה לי אחד. המטבח מוביל אל הגינה האחורית הקטנה (טה טה טם!) שכרגע אין בה כלום חוץ מחול, אבל בעקבות השראה שקיבלתי מאירה וגינת הירקות שלה אני שוקל לפצוח בקריירה של גנן בסופה"ש ולטפח חיבה עזה לעשבי תיבול. המקלחת סבירה וחדר השינה מרווח, ומשקיף לגינה שבחזית.
השכנים שלי דוקא חמודים, ובהתחשב בכך שיש לי רק זוג שכנים אחד, אז מתבקש להשקיע קצת ביחסי שכנות טובים. את התמונה שלי צוחק מחוץ לבית צילמה השכנה, והסיבה שאני צוחק הוא שהיא צוחקת, בעוד היא נאבקת עם המצלמה. היא ממש התעקשה לצלם אותי למרות שיד ימין שלה שבורה ומגובסת ורגל שמאל שלה בסד בעקבות תאונת אופניים.
אז זה המצב העדכני לגבי הבית החדש שלי. האירוניה היא שעד שסוף סוף התמקמתי - והנה נגמר הקיץ, ובאופן רשמי הגיע הסתיו ויותר לא חם לי.
|
