|
הפיתות בהופעות
בסוף השבוע, מיד אחרי שחזרתי מתל אביב לקליפורניה, כבר חיכו לי שתי הופעות צפופות, יום אחר יום.
בערב שבועות הוזמנה הלהקה (בהרכב חסר) לערב שירה שהפיק "הבית הישראלי", שזכה לנוכחות מעט חלשה. לפני שעלינו לנגן קיבלו הנוכחים הרצאה, מעט הזויה לטעמי, מטעם מומחה לענייני קבלה שהסביר קשר כלשהו בין סקס, אלוהים, חז"ל, וחג שבועות. גיא סיפר שסיינפלד, כשהוא יוצא להופעות סטנד אפ, מוצא לעצמו סטנדאפיסט כושל ש-"ירדים" את הקהל לפני האקט המרכזי; הקבליסט בהחלט עשה מאיתנו "סיינפלד", וכשעלינו לנגן הקהל כבר נרדם מלשמוע על קונוטציות מיניות במקרא והעדיף לשיר. ניגנו כשעתיים והקהל רק רצה עוד, לא משנה עד כמה נדרשנו לאלתר את השירים הפחות-מוכרים. סיפחנו את "שכשנבוא" לרשימת השירים של הלהקה, במיוחד אחרי שראינו את הקהל מתלהב בהופעה של מיקי גבריאלי ביום העצמאות (ובצדק, הבחור חתום על חתיכת פנתיאון).
ההופעה לפני הישראלים בשבועות היתה בהחלט מספקת, אבל ללהקה שלנו יש את עמית המתופף ואת יורם הזמר, שניהם אמרגנים נלהבים וחרוצים - לרוב הרבה יותר חרוצים ונלהבים להופיע מיתר הלהקה. עמית ויורם סידרו לנו הופעה נוספת בחג שבועות עצמו – הפעם כחלק ממסיבת בר מצווה. איך התגלגלנו להופיע בבר מצווה? שאלה טובה, אני חושב שזה קרה בעיקר בגלל שהמון אנשים התחילו לשאול אם אנחנו מופיעים בארועים, ויורם ועמית נתנו תשובה חיובית עוד לפני שמישהו הספיק לעצור ולחשוב אם בא לנו.
דוקא היתה אחלה הופעה מבחינתי, למרות שקצת מוזר לנגן לפני המון אנשים אוכלים (אגב, אוכלים בצדק – האוכל היה מדהים). כנראה שבר מצווה זו לא הסביבה המתאימה למסיבת ריקודים, מה גם שהרפרטואר האשכנזי שלנו לא כל כך הלהיב את הקהל שינק, כנראה, משורשים אחרים. המצב השתפר כשהגענו ל-"הפרח בגני" שגרם לשמחה גדולה ולריקודים, ולכן הגנבנו במהירות את "שכשנבוא", בגרסה מורחבת של 10 דקות בסגנון "זורבה היווני", כולל האצה מסחררת לקצב בלתי אפשרי. עשינו את שלנו וכולם נהנו.
בשלב זה בחיי הלהקה, הגענו למסקנה שקצת נמאס לנו מהחומר שאנחנו מנגנים, ושהדרך להמשיך היא לקבוע יעד חדש ורשימת שירים חדשה, ולהתחיל לעבוד על הערב הבא. ה-"אמרגנים" סידרו בזריזות מופע פרידה מהחומר הישן בהתראה של 5 ימים, באחד המועדונים המקומיים. עשינו שם הרבה מאוד רעש אבל גם קיבלנו הרבה פירגון. החיים קלים כשאתה יכול לנגן בלי להיות מחוייב להתפרנס מזה...
אגב, האתר הרשמי של הפיתות: www.thepeatot.com
אופני הרים
כשגיא גילה שקניתי אופניים היברידיות חנוניות בלי לשאול אותו, הוא לקח אותי מייד לחנות ועזר לי להחליף אותן באופני הרים שאפילו הוא היה גאה לרכב עליהם: משקל סביר, הילוכים איכותיים, צמיגים רחבים, בולמי זעזועים בגלגל הקדמי, ובלמי דיסק. בהתחשב בכך שהאופניים של גיא הן בנות 8, חלודות, עם צמיגים מחוקים, הילוכים תקועים, בולמי זעזועים שבורים וגם סוחבים משקל עודף בשל סבל מפלצתי שעליו מתקינים כיסא כדי להרכיב את הבנות – זה קצת מצחיק שגיא מייעץ לי מה לקנות, אבל אני מסוגל להבין למה הוא התלהב לעזור לי לקנות את החלום הפרטי שלו.
שידרוג האופניים לא בא לשם השדרוג עצמו אלא כדי לאפשר לי להצטרף לטיולי אופניים, פנטזיה שגיא מדבר בשבחה בערך מהיום שנחתתי פה. באיחור של 7 חודשים יצאנו סוף סוף להזיע במשעולי "שמורת ארסטרדרו". גיליתי עד כמה אני לא מרגיש בטוח ברכיבה על אופניים: בתקופת התיכון הייתי רוכב לבית הספר כל יום, לרוב בכלל בלי להחזיק את הכידון... ואילו היום, אני כל הזמן בולם בחוסר ביטחון – בירידות ואם אפשר גם בעליות. גיא לעומת זאת תופס ירידות ונעלם באופק במהירויות מפחידות, ומאכיל אותי אבק (פשוטו כמשמעו, שמורת ארסטרדרו התגלתה כמקור בלתי אכזב לאבק, כנראה בעקבות יובש החמסינים האחרונים). בשיאה של השמורה, אחרי עליה של כ-20 דקות, מגיעים אל משטחי תמרון נחמדים, מקום עם כמה ירידות תלולות שמאפשרות לתרגל איך להשאר על האופניים גם במצבים קשים. בסוף השבוע הבא, בביקור השני בשמורה, כבר הרגשתי בטוח מספיק כדי לגלוש בכמה מהירידות היותר מפחידות. טור דה פראנס, הנה אני בא.
בעבודה
גיא הצטרף לקולאריטי לפני כמה חודשים, כדי לנהל את הפיתוח בחברה. לפני חודשיים הוא העביר אותי לעבוד ישירות תחת איגור (וקרוב אליו), כאחראי על ארכיטוקטורת המוצרים בכל הנוגע לצד המשתמשים. כל זה אולי לא אומר הרבה כלפי חוץ, אבל המשמעות מבחינתי היא שאני לא מנהל אף אחד, ועלול למצוא את עצמי עסוק מבוקר עד הבוקר שלמחרת כדי לפתור בעיות אקוטיות אצל הלקוחות. זה נחמד, כי בסופו של דבר אני יכול להשתלב ביעדים ארוכי טווח של החברה, אבל זה גם קשה כי – כאמור – הרבה עבודה מתנקזת אלי ולא תמיד יש לי אל מי להעביר אותה.
ובזמני הפנוי
התחלתי לקחת שיעורי גיטרה, כדי להרחיב את היכולות המוגבלות שלי בכלי. זה לא שאני נגן גרוע – אני נהנה מתפקיד הגיטריסט ואני עושה כל מה שאומרים לי (או ליתר דיוק: כל מה שאני אומר לעצמי שאני צריך לעשות) אבל ברור לי שאין לי שליטה בסגנונות ליווי ושאין לי ממש סאונד אופייני. אפילו הסולואים שלי מוגבלים מבחינת הסגנון, ואני יכול להשתפר.
עוד דבר כיפי שגיליתי זה שירות NetFlix – ספריית השאלה לסרטי DVD, שתמורת 15$ בחודש שולחת אלי הביתה את הסרטים שאני בוחר – לא משנה כמה. הסרטים מגיעים במעטפה מיוחדת, ובגמר הצפיה פשוט מכניסים אליה את הדיסק, חותמים אותה מחדש ושולחים חזרה. זה רעיון כל כך מבריק ואלגנטי, שאין שום הצדקה להוריד סרטים מהאינטרנט או לצרוב מחברים... ולחשוב על כל אותן שנים שבהן פעמיים בשבוע הייתי מחפש חנייה בשיינקין בתקווה להגיע לספריית האוזן השלישית כדי להחליף סרטים...
זה הכל לבינתיים, בהעדר התפתחויות מרעישות או חוויות מסעירות, מקווה שזה משאיר אתכם בעניינים...
|
