|
מרק טווין אמר פעם שהחורף הקר ביותר שעבר עליו היה הקיץ בסן פרנסיסקו. טוב, האמת – הוא לא אמר את זה, אבל זה בהחלט משפט קולע. אחת ההבטחות הגדולות של גיא, הבטחה שהושמעה כל פעם שנפגשנו לשיחת מוטיבציה במהלך חמש השנים האחרונות – היא שמזג האויר פה בקליפורניה פשוט נפלא, לא מזיעים, אף פעם לא חם מדי, ובשעות הערב תמיד באה רוח קרירה וצריך ללבוש חם אם יוצאים.
יש לי זכרון מוחשי מאוד מאותו יום אביבי של חודש מאי, שבו ירדתי מהרכבת בתחנה שהיתה נטועה באמצע שום מקום מחוץ לאמסטרדם, ואיך שנסגרו מאחורי דלתות הקרון ירד עלי מהשמים שיטפון שהרטיב אותי עד העצמות. ככה זה חו"ל – רשמתי לעצמי – יום גשום יכול לקרות גם באמצע הקיץ. כשגיא דיבר על חו"ל, הוא דיבר על קליפורניה, אבל בדמיונות שלי עדיין קישרתי את חו"ל לאירופה.... מתאים לי לגור בחו"ל, אז טסתי לי הרחק מהקיץ הישראלי.
לפני חצי שנה התאהבתי בדירה שלי מיד כשנכנסתי אליה – קומה עליונה בלי שכנים מעלי שידרכו עלי וירעישו, שלושה כיווני אויר, המון חלונות ששוטפים את הדירה באור שמש. אלא שלפני חודשיים, עם בוא הקיץ, הפכה דירתי החמודה לכבשן.
כאמור, לפני חודשיים ניתן האות; במהלך השבוע לא הרגשתי את עומס החום, כי ביליתי את מהבוקר עד הלילה בעבודה הממוזגת, עד שהגיע סוף השבוע. בצהרי יום שבת ישבתי בסלון ובשעה 1 התחיל להיות קצת חם והתרמוסטט הראה 24 מעלות צלסיוס. בשעה 2 התרמוסטט עלה ל-27, ואני עברתי למצב תחתונים; על הספה בסלון הנחתי מגבת כדי לעצור את הזיעה. בשעה 4 הגיעה השמש לשלב שבו היא מכה בו-זמנית על שני הקירות החיצוניים של הסלון ועל שיפועי הגג שמעלי – וכך זה ממשיך עד השקיעה: הקירות והגג חוטפים מכת חום מכל הכיוונים ומוציאים את כאבם על הדירה המסכנה שלי. כמה טיפש יכולתי להיות, לדמיין שקומה עליונה ודירה שטופת שמש יכולים להיות טובים למישהו.
חם. ויבש. לא כמו חו"ל, הרבה יותר כמו אילת.
הייתם מצפים שבערב העניין ירגע, אבל לא. הרוח הקרירה שגיא הבטיח לי ממאנת לנצל את שלושת כיווני האויר שלי. אם יוצאים החוצה בערב אז הכל באמת קריר ונעים וצריך להתלבש חם, אבל קירות הדירה שלי והגג שמעליה ממשיכים לפלוט את שלהם ולבשל את הדיירים. בסוף היום צביקה, העציץ המטופח שלי, נראה כאילו עבר עליו מכבש; ואין זה פלא – בשעות אחר הצהריים המחט של התרמוסטט עולה מעבר לסקאלה, מה שאומר שאצלי בדירה יש 40 מעלות בצל. במקרה הטוב...
הלכתי לגיא ושאלתי – כמה ימי חמסין יש פה בשנה? – אה זה לא נורא, לכל היותר שלושה – אבל כבר היו שלושה ימים של חמסין, אתה בטוח שבזה זה יגמר?
ממש כמו נתיבי איילון שהוצפו לחלוטין והושבתו בחורף הגשום של שנת 1992, בקושי שנה מאז שנפתחו. המומחים אמרו אז – "תופעה שכזו מתוכננת לקרות לכל היותר אחת ל-17 שנה", ודוקא כדי להרגיז חזר הגשם והציף את הנתיבים עוד פעמיים באותו חורף, ועוד פעם אחת בשביל הפרינציפ בשנה שאחרי. החמסינים של פאלו אלטו שוברים את הסטטיסטיקות של גיא ממש כמו שהגשם הפתיע את המהנדסים של איילון.
נפלתי על שנתון חם, כמסתבר, אבל לקח לי 3 שבתות עוקבות להבין שזה לא צחוק; שאלתי את מייקל בעבודה - איך הוא מתמודד עם החום בסוף שבוע – והוא הסביר לי שכשיש חמסין הוא פשוט נוסע לנפוש במשרד הממוזג של קולריטי.
אחרי שלושה סופ"שים אבודים, מאוחר מדי ומיובש מדי, נסעתי לקוסטקו וחיפשתי מזגן גדול נייד – אבל כל האמריקאים היו שם לפני וחטפו הכל, וכל מה שנשאר זה מאווררים. אז קניתי מאוורר.
אבל מהו עקרון הפעולה של המאוורר? כשאתה יושב נוטף זיעה, האויר מסתביב לך מתחמם מחום גופך; שים מאוורר - האויר יזוז ואויר חדש וקריר יותר יגיע וככה מתקררים, איכשהו. אלא מה, זה לא עובד כשהדירה בטמפרטורה של 40 מעלות – האויר שמסביבך שמח לרדת סוף סוף ל-37 מעלות, טמפרטורת הגוף שלך, אבל אז מגיע המאוורר ומנפנף אותו הלאה, ואויר חדש ולוהט מתישב עליך ועכשיו גם הוא מצפה להתקרר. השימוש היחיד שמצאתי למאוורר הענק שקניתי הוא לשים אותו לעת ערב על המרפסת מחוץ לבית, כך שינסה – איכשהו – לגרום לאותה "בריזה קרירה" מובטחת, שתיקח מדירתי את החום הנורא.
חם. חם באופן בלתי נתפס. אי אפשר לחשוב, אי אפשר לעבוד, אי אפשר לקרוא, אי אפשר כלום. המוח נמס. שוקולדים שהוחזקו בארונות המטבח הפכו לגוש חסר צורה. המחשב הנייד לוהט מתחתי כשאני כותב ומבריח אותי לרבוץ על המגבת שעל כורסת הטלויזיה. אם אני רוצה לגלוש באינטרנט הברירה היחידה היא לקחת את המחשב ולקפוץ לסניף Starbucks הסמוך ולהנות מקצת קרירות. בכל שנותי בישראל לא סבלתי מחום כמו שאני סובל במפרץ סן פרנסיסקו.
הזמנתי מזגן באתר האינטרנט של קוסטקו – תוצרת אמקור הישראלית, 12000 BTU, משהו שאמור לקרר איצטדיון. חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי שתגיע ההודעה מחברת השליחויות. אתמול כבר עמדתי להתקשר, אבל כשירדתי במדרגות בדרך לעבודה גיליתי ארגז ענק תקוע מול דירה בקומה מתחתי. כמסתבר בקוסטקו שלחו את המזגן שלי לדירה 1, במקום לדירה 11. 40 קילוגרם, אם לא אכפת לכם, בארגז שאין שום דרך לתפוס. לא יודע איך, היה זה כנראה היאוש – גררתי את המפלצת במעלה המדרגות אל הדירה שלי. המזגן הציוני שלי תופס חצי סלון, עושה הרבה רעש, מוציא המון אויר קר ופולט המון אויר חם אל מחוץ לבית – אבל באופן מרשים אינו מצליח לקרר בעליל. אני כנראה אחזיר אותו, אבל אם הוא ישאר אני אקרא לו רפי גינת.
בהתחשב בכך שיולי ואוגוסט עוד לפני, אני הולך לחפש לעצמי דירה חדשה – משהו בגובה של מרתף, בלי חלונות ובלי קירות חשופים לאויר, ועם המון שכנים שיגורו מעלי ויחצצו ביני ובין הגג – העיקר, שיהיה לי קצת קר.
|
