ביש מזל בנמל
כל נסיעה והשטויות שלה. הביקור הראשון שלי בארץ היה בסימן "לקפל את החיים בתוך קופסה", ובמקביל "לשרוף את הבית החדש". הנסיעה השניה שלי לארץ היתה מלווה בבילבולים ותקריות משל עצמה.
למוד נסיון הכמעט-שריפה מהטיסה הקודמת, בחרתי הפעם לצאת לקונקשן שלי בנמל התעופה לוס אנג'לס יום לפני הטיסה לישראל, ולהעביר את הלילה אצל חברי דניאל. כך לפחות אוכל לצאת לנמל בשעה סבירה, ויחסך ממני הלילה נטול השינה, שבו צריך לעלות על מונית ב-6 בבוקר.
בשעות אחר-הצהריים של יום שני אספה אותי המונית לנמל סן חוזה. בדרך שמתי על עצמי משקפי שמש, לא יודע למה; אני חובש משקפי שמש לעיתים רחוקות, אבל אחרי אספתי אותם בשניה האחרונה מהאוטו – למה לא להשתמש בהם? נכנסתי לטרמינל עם משקפי שמש עלי, ואחרי ששילחתי את המזוודות וביצעתי צ'ק אין, גיליתי שאין זכר למשקפיים הרגילים שלי. הפכתי את תיק הגב שלי – יוק. הפכתי שוב – אין כלום. התקשרתי למונית. מסתבר שהנהג עושה רונדלים בנמל התעופה, ומנסה לתפוס אותי. 7 דקות מאוחר יותר הוא הגיע, אחרי שהשלים עוד סיבוב סביב הטרמינל, והעביר לי את נרתיק המשקפיים שלי ואת מפתחות הבית, שגם הם – כמסתבר, נפלו ממני כשמיהרתי לצאת לשדה. תגמלתי אותו ב-$40 טיפ (משקפיים חדשים עולים יותר). מסקנה: לא לעשות דברים שלא רגילים לעשות כשיוצאים בלחץ לטיסה; מסקנה אלטרנטיבית: להפוך טיסות להרגל.
אלנבי לעשירים
בנמל התעופה של לוס אנג'לס אסף אותי דניאל ולקח אותי לסיבוב קטן בעיר הגדולה. ביקרנו בשדרת הוליווד, "שדרות הכוכבים" המפורסמת, המקום שבו שחקנים מפורסמים מטביעים את כפות ידיהם במשבצות שעל המדרכה. הרחוב נראה לי, אם תרשו לי, כמו רחוב אלנבי בתל אביב. אמנם כפול ברוחבו, עם צריפי עץ במקום בתים נורמאלים, אבל עדיין – אלנבי. חנויות תכשיטים, באסטות, חנויות בגדים מיושנות; לכלוך, עליבות, העדר חן או אפילו טיפונת אסתטיות. כאן הם צועדים, כל מפורסמי העולם, על השטיח האדום שמוביל אותם מאלנבי אל טקס האוסקר.
עולם קטן
נחתתי בארץ, גרתי בחדר אצל אבא, את האוטו לקחתי מאמא. ביום הראשון לבואי הדלקתי את הפלאפון, אחרי 4 חודשי היעדרות – אבל לא חיכו לי הודעות, אף אחד לא מחפש אותי. ואז פתאום, כשאני בנסיעה לעיר, מצלצל הפלאפון – אביב, מלחין מבית ספר רימון; הפעם האחרונה שדיברנו היתה בקונצרט משותף שהפקנו, לפני כשנה. איזה תזמון נהדר, מאיפה ידעת שאני בארץ? – לא ידעתי שהיית בחו"ל, בכלל חייגתי בטעות; אבל אם כבר מדברים, אז גם אני טס תיכף ללימודי המשך בארה"ב – כל הכבוד, שיהיה בהצלחה, שמעתי שגם ראובן, מהקבוצת המלחינים שלנו, לומ'ד ומצליח בברקלי.
עולם קטן. למחרת מגיע אימייל מראובן האמור, עם קישור לסרט וידאו וידאו בו הוא מנצח על תזמורת פילהרמונית את סימפוניית "שר הטבעות" בברקלי. עולם קטן, אבל מסתבר שאני מכיר בו אנשים בדרך לעמדות מפתח במוזיקה.
תמיכה טכנית בין לאומית מבית הקפה
הביקור בארץ לא היה לצרכי נופש בלבד. בימים עבדתי במשרדי החברה, ובלילה ביקרתי משפחה וחברים. אלא שבלילות התקשרו אלי מהמשרדים באמריקה כי היו צריכים את העזרה שלי, ומצאתי את עצמי עובד משמרות כפולות. אצל אבא הייתי "גונב אינטרנט" מהשכנים אבל איכות הקליטה היתה נוראה והאינטרנט לא זז. את ערב ל"ג בעומר העברתי בנסיונות עקרים לפתור בעיות בחו"ל עד שנשברתי מהניתוקים והעיכובים. בשעה 1 בלילה קיבלתי טלפון מהצוות בחו"ל: "האתר מוכן לעלות לאויר, תעלה אותו, דחוף". לקחתי את המחשב, נכנסתי לאוטו ונסעתי לרמת החייל למצוא בית קפה פתוח שנותן אינטרנט אלחוטי. התמקמתי ב-"מקס ברנר" על קפה ועוגה לשעתיים וחצי עד שהצלחתי להעלות את האתר לאויר.
למחרת קניתי נתב אינטרנט אלחוטי לבית של אבא, אבל חוק מרפי: הנתב לא מתקשר עם המודם של הכבלים. העברתי עוד יומיים בכוננות בתי קפה, עד שהגיע נציג של הכבלים, פתר את הבעיה, ומאז יכולתי לתת תמיכה לילית בינלאומית נטולת לחצים ודאגות.
הסיפור של מרק
למרות העבודה המלחיצה, מצאתי זמן לראות חברים. כמו תמיד, כשיושבים עם מרק ועם שלומי, אז מזכירים את שי, ריקה וקולין, ומהר מאוד מתגלגלים להעלאת זכרונות מתקופת עבודתנו המשותפת בחברת סכמה, אי שם בסוף שנות התשעים. למרק יש מאגר בלתי נדלה של אנקדוטות, והפעם - הסיפור על אדם והתוכי של סוזן סילי:
בשלוחה האמריקאית של סכמה עבדה אשת המכירות נודניקית במיוחד בשם סוזן סילי. אדם, מהחברה הישראלית, תיכנת את הדואר האלקטרוני במחשב הנייד שלו, כך שבכל פעם שהגיע דואר מסוזן יופיע תוכי מדוכא למסור את ההודעה. התוכי המדוכא היה מתעופף לאט מצד המסך, ונופל על אחד החלונות הפתוחים, מטפס עליו, ואז אומר באנגלית, בקול עגמומי: "אוף אוף אוף, איזה עצבים שוב קיבלנו דואר מהסוזן סילי הזו".
יום אחד יושבים מרק, אדם ועוד כמה אנשים בשיחת ועידה בין לאומית עם סוזן סילי, והיא שואלת אם אדם קיבל את המייל שלה. איזה מייל – שואל אדם, אבל אז רואים כל הנוכחים איך בקצה השני של החדר, על מסך המחשב הפתוח של אדם, תוכי מתעופף מהצד. אדם קפץ אל המחשב ושלף אותו מהחשמל, אבל מחשבים ניידים – מה לעשות, פועלים על סוללה, והתוכי המשיך במעופו וכבר הפסיק לפלוט: "אוף אוף אוף איזה עצבים" לפני שהתרסק. המחשב התרסק, לא התוכי: אדם פתח את דלת החדר והעיף את המחשב הנייד החוצה.
מצחיק עם מרק.
(שלומי גם מצחיק, אבל הסיפורים שלו לא נכנסים לי לבלוג בינתיים)
למה לא כדאי להתחצפן למנהלי חניונים
באחד הערבים אספתי את יואב ומירי ונסענו לאיזור רחוב הירקון לשבת באיזה מקום שהם זכרו לטובה. נכנסתי עם המכונית לחניון, שהיה ריק למדי, והעמדתי אותה קצת על העוקם, היא תפסה קצת מהחניה הסמוכה. תוך שניה הופיע נציג החניון ואמר - נא ליישר את האוטו – אבל כבר כיביתי את המנוע – לא אכפת לי, תיישר – אבל ריק פה לגמרי – לא משנה לי, אני לא קובע את החוקים, תיישר או תצא – אוקי אני אצא.
לא יודע מה קרה לי, לא מתאים לי התנצחויות כאלה. בסך הכל צודק הבחור, חניתי בלי להתחשב באף אחד. אבל הבחור, צעיר רוסי, נהייה עויין. עכשיו כבר נהייתי עצבני ורציתי לעשות לו דוקא ולעוף משם. הכנסתי מפתח, התנעתי את האוטו – כלום לא קורה. יוק. גורנישט. הוצאתי, הכנסתי, טרקתי, פתחתי, את האזעקה שוב נטרלתי – אין תגובה. המנוע מוציא כמה קליקים ולא זז. חוק מרפי: כל מה שיכול להתקפשש, יתפקשש – וברגע הכי פחות מוצלח.
נו אתה מוציא את האוטו – מצטער אני לא מצליח להתניע – מזתומרת? אמרת שאתה יוצא מפה – אני לא יכול להתניע, האוטו לא מתניע - אז תדחף את האוטו - אי אפשר הוא אוטומטי והוא תקוע בהילוך
לחץ. העובד בחניון מתחיל להיטפל אלינו, ואפשר להבין למה. סדרת תירוצים שכאלה מגוחך אפילו להמציא. יואב בתגובה מתחיל להתחשבן עם העובד של החניון ומרים טלפון למשטרה. אני מודאג, כי בישראל אנשים רוצחים אנשים בגלל 100 שקל, לא בא לי להכנס לסטטיסטיקה הזו. אני מנהל טלפונים עצבניים לאמא ול-"שגריר". מתישהו נמאס לי מהצעקות מסביב ורציתי רק שקט: כמה עולה חניה? 20 שקלים? תפסתי שתי חניות – אז אשלם 40 שקלים ונסגור? השומר השתכנע שאכן נתקעתי לו בחניון והניח לנו.
מירי, יואב ואני הלכנו אל חוף הים לשבת בקפה עד שיגיע "שגריר" לסדר את האוטו. כשהגיע הטכנאי, שעתיים וחצי אחר כך, הוא גילה שהמצבר גמור, אבל עדיין נכשל בלהתניע את האוטו. חיכיתי עוד שעה עד שהגיע גרר, שבקושי הצליח לזחול ברחובות, שלא לדבר על להכנס לחניון. קצת דחיפות והוצאנו – נהג הגרר ואני – את האוטו. גררנו אותו למוסך בני ברק, וב-3 בבוקר עמדתי ברחוב ז'בוטינסקי, מחפש מונית שתיקח אותי הביתה. הרפתקה מוזרה, אבל הגיע לי – בפעם הבאה אחנה ישר בין הקוים.
עולם קטן מכה שנית
ביום הטיסה, אמא לקחה אותי לשדה התעופה. הפעם לא שכחתי כלום באוטו, נכנסתי לאולם הנוסעים במהירות ואפילו הבדיקה הבטחונית עברה ללא השתהות. ניגשתי לצ'ק אין – ולפני תור ענק. ואז מי קופץ לקראתי? ג'וני מסכמה! מנהל הפרוייקט שלי! עבדנו יחד שנתיים וחצי, וחלפו 8 שנים מאז נפגשנו בפעם שעברה – ביום חתונתו, שחל ממש... וואו - היום, ב-1 ביוני! עולם קטן, דברים כאלה קורים רק פעם בחיים.
שובו של עולם קטן
ג'וני טס, כמוני, ללוס אנג'לס. הוא גרר אותי מיד אל דלפק ה- Gold Members שאליו הוא משתייך, כך שגם התור לצ'ק אין שלי התקצר לכדי כלום. בהמשך, בעודנו צועדים אל עבר התור לבדיקת החפצים, מסתובב אלי מישהו ואומר "שלום" – והנה לפני בתור – אביב! המלחין מרימון! בדרך ללימודים בארה"ב! העולם הקטן שלי מתחיל להיות מתעתע.
בנו של עולם קטן ונקמתו בחיים
ג'וני הזמין אותי להצטרף אליו לטרקלין המלך דוד, ועלינו לקומה השניה, לדבר ולהשלים פערים. סיפרתי לו איך רק אתמול דיברנו עליו מרק ואני. ג'וני סיפר שדוקא לאחרונה יצא לו לעבוד עם אדם ועם עוד כל מיני חברים מתקופת סכמה, אז סיפרתי לג'וני את הסיפור של מרק על אדם והתוכי של סוזן סילי. חמש דקות מאוחר יותר, אני קולט מישהו עולה במדרגות מימיני, ואז אומר - "תראו מי פה". אני מסתובב ימינה ולוקח לי שניה וחצי לזהות: אדם, האיש והתוכי, מסכמה!
|
