בבוקר יום ראשון, לפני שבועיים, נפגשנו כל חברי הלהקה למרתון חזרות אינטנסיבי לקראת סדרת ההופעות של חודש מאי. יורם הזמר ועמית המתופף הגיעו לחזרה עם פנים נפולות: בערב הקודם הם הלכו לראות את להקת "ירוק", האלטרנטיבה המקומית שמנגנת גם היא רוק ישראלי, ושניהם הופתעו לראות באיזו רמה מקצועית "ירוק" מנגנים, משהו שנראה רחוק מתמיד עבור הלהקה שלנו.
ובצדק... בלהקת ירוק יש כמה נגנים מקצועיים, ואילו אנחנו – בעיקר חובבים מוכשרים שעובדים שעות נוספות בהייטק. אני באתי ללהקה על תקן חלילן, אבל הפכתי "דה פקטו" לגיטריסט, פשוט כברירת מחדל – לא היה לנו גיטריסט אחר. מצאתי את עצמי מתמודד עם גיטרה סרבנית ועם מערכת אפקטים חדשה שאמורה היתה לעזור לסאונד שלי לבצבץ החוצה, אבל בפועל גבתה ממני המון ריכוז ותשומת לב. החזרות האחרונות שלנו התנהלו בעצלתיים – מפגש אחד בשבוע, מ-9 בלילה ועד 1 בבוקר. היינו טרודים בלבצע אודישנים להמון זמרות, וכשכבר הגענו לנגן קטעים מוכרים – היינו עייפים והביצועים לא תמיד התרוממו. שני הקטעים האחרונים שנוספו להופעה – "הפרח בגני" ו-"יו יה" דרשו המון עבודה מכל המשתתפים, והיו רחוקים משלמות.
אבל בחזרה ביום ראשון קרה המפנה והמופע של "להקת הפיתות" קרם עור וגידים. לראשונה נפגשנו בשעות סבירות ולא אחרי יום עבודה, והפעם הצטרפה אלינו מועמדת חדשה לתפקיד הזמרת – טל – שצנחה לתוך התפקיד כאילו היתה שם תמיד. הקטעים עבדו, ניגנו אותם לפי סדר ההופעה, ובסוף החזרה היינו כולנו המומים מהתוצאה. כשהגענו ל-"יו-יה", קטע הסיום, הכל הצליח – הסולואים, הצגת חברי הלהקה, השירה והליווי... כשנגמר השיר הסתובבתי דקה שלמה בחדר בקפיצות פרועות: "יש לי להקה! יש לי להקה! אני בלהקה ואנחנו רוקרים!". בבית הקשבתי להקלטות של החזרה – וגיליתי שיש לנו יותר 65 דקות של שירים מקפיצים - נון סטופ.
בשעות אחר-הצהריים של שבת ה-3 במאי, הגענו להופעת נסיון במועדון Britannia Arms בעיר Cupertino. זהו מועדון קטן עם מקום לכ-50 צופים סביב השולחנות שמול הבמה. המועדון מאכלס בדרך כלל הופעות של רוק ורוק כבד, אבל מקדיש גם את שעות אחר הצהרים להופעות פחות "מסחריות". את ההופעה סידר יורם, כדי שתהיה לנו הזדמנות לעבור על הסט שלנו ולראות איך הוא מתקבל אצל הקהל. הקהל האמור, היה מורכב מכמה חברים ובני משפחותיהם. הבמה הקטנה והאוירה הלא-פורמאלית חסכו מאיתנו את הצורך לעלות לבמה "באופן דרמטי". פשוט עמדנו שם, ושאלנו את איש הסאונד אם אפשר להתחיל לנגן, וכשהוא אמר "כן" פשוט התחלנו, אפילו בלי לעשות באלאנס כמו שצריך.
ההפתעות לא הפסיקו להגיע. הקהל שלנו מחא כפיים בין השירים, אבל היה נראה מנומנם בחלק הראשון של המופע. באמצע המופע גיא, הקלידן, עזב את הקלידים ועבר לנגן גיטרה לידי בחזית הבמה – ופתאום גילינו שאין לנו מקום לעמוד כך שנוכל לראות את דפי התוים שלנו. טל, המצטרפת הטריה, עלתה לבמה לשיר את הקטעים שלה – ומצאתי את עצמי נדחף לאחורי הבמה, בדיוק ברגעים שבהם אני אמור לתפעל את האפקטים שלי – שנשארו בחזית. למרות כל הבלאגן, המומנטום החל לתפוס ככל שהתקדמה ההופעה. רשימת השירים שגיא הכין הלכה והלהיבה את הקהל; הדואט "כל השבוע לך" של יורם וטל זכה לתשואות סוערות, והמשך ההופעה – רבע שעה של להיטים – הצליח מעל למצופה.
אירה היתה כולה נרגשת והבנות של גיא נראו המומות מהאבא הרוקר שלהן. התגובות לא אחרו להגיע – היינו מצויינים, והביקורות היו בעיקר על היותנו מסוגרים מאחורי עמודי התוים שלנו.
באימונים בבית גיליתי שאין לי כוח יותר לזיופים של הגיטרה שלי, שהתחילו מאז שעברתי למיתרים דקים. אני אוהב לנגן בנוחות ולמתוח צלילים, אז מיתרים דקים זה נחמד, אבל אם הגיטרה מזייפת זה לא עובד. הלכתי לחנות הגיטרות האהובה עלי והחלפתי את כל המיתרים שקניתי במיתרים עבים יותר. זה היה שבוע עמוס – ביום ראשון הייתי בחזרות גנרליות של הצופים למופע ערב יום הזכרון של יום שלישי, מה שהשאיר לי את ערב יום שני כדי להחליף מיתרים ולהחזיר את הגיטרה שלי למצב עבודה, ולהתאמן ביום שלישי בתקווה שהכל יהיה בסדר למופע של יום רביעי.
נרגשים ומעודדים מהצלחת מופע הנסיון שלנו, הגענו חדורי מוטיבציה למופע יום העצמאות של ויצו ביום רביעי. לקחים נלמדו מההופעה הקודמת, שיננו את התפקידים שלנו בעל פה, והידקנו את ההפסקות בין הקטעים. ההופעה נערכה במסגרת ערב התרמה לויצו, שנערך ב- Illusion Club בפאלו אלטו, אולם גדול ומהדהד שיכול לאכלס 500 איש, שבקצהו במה ענקית. התפקיד שלנו הפעם היה לא רק לנגן – אלא ממש להרקיד, כיוון שבאולם לא היו כמעט שולחנות ישיבה, והוא שימש כרחבה גדולה. בנוסף, אנחנו היינו המפיקים של ההופעה – עלינו הוטל להתקין את הרמקולים, מערכת ההגברה, עמדת המיקס – את הכל היינו צריכים לארגן ולהעמיד.
עלינו לבמה למרות שהאולם עוד לא היה מלא, והאנשים עדיין הגיעו בטפטוף איטי. הקהל נעמד רחוק מהבמה בחצי גורן והתנדנד, פחות או יותר עם הקצב. בדיעבד הסתבר לנו שההגברה שלנו לא היתה חזקה מספיק, אבל איש הסאונד השנון ששכרנו חיבר אותנו בשלב כלשהו למערכת ההגברה של הבית כך שהחל מהשיר החמישי – "יום שישי את יודעת", הקהל התחיל לרקוד באולם. עד סוף המופע האולם היה מלא באנשים רוקדים, וההתלהבות מהשירים שבחרנו להגיש היתה ניכרת.
האולם של Illusion Club כל כך גדול, והבמה כל כך ענקית, שיכולתי לשמוע רק מה אני מגנן דרך המגבר שלי, ובקושי קלטתי את התופים והשירה, שלא לדבר על הקלידים של גיא שעמד בצד השני של הבמה. זה מלחיץ קצת לנגן בלי מושג מה אתה מנגן ואיך אתה נשמע, וזה היה ממש קריטי כשעברתי לחליל בשיר "דרך הכורכר" – ניגנתי בלי לשמוע מה אני מנגן. לעומת החליל, הסולואים על הגיטרה ממש מלחיצים אותי. בשירים פשוטים שבהם אני רק מלווה אני רץ בקלילות וקופץ על הבמה, אבל ברגע שיש בשיר סולו גיטרה מובהק – אני מתחיל לפחד. כך יוצא שיש כמה שירים במופע שאיך שאני רואה אותם באים אני מתחיל להתרגש, ואיך שאני עובר את המשוכה יש תחושה של הקלה. ברור שאני לא נותן לזה להשתלט עלי – כשמנגנים מול קהל, אז מנגנים; ואם מפשלים אז היתה פשלה וזהו - ממשיכים. אני לא נתקע, גם אם אני לא מרוצה מהתוצאה.
ההופעה ב- Illusion Club הסתיימה בהצלחה גדולה, ולשמחתנו הגיעו המון אנשים במיוחד כדי לשמוע אותנו. האולם היה מלא לגמרי, ואנשים באו לחלק לנו מחמאות אחרי ההופעה. יוני, חבר של הדס, הגיע במיוחד מסן פרנסיסקו כדי לראות אותנו והיה מבסוט ממני.
סיימנו לנגן ב-10, אבל עד 12 עדיין פירקנו את הציוד שלנו והעמסנו אותו במכוניות שלנו, לקראת ההופעה הבאה – למחרת, בפסטיבל יום העצמאות, בבית כנסת "בית יעקב" ב- Redwood City. הרסתי לעצמי את הברכים מרוב סחיבת ציוד וזחילות על הבמה, והלכתי לישון עם כאבים.
המופע של פסטיבל יום העצמאות היה מראש מלא סימני שאלה. האם אנחנו מחממים את מיקי גבריאלוב? –לא, ענו לנו בהפקה – ל-"פיתות" תהיה במה נפרדת, באולם הכניסה, וגבריאלוב יופיע אחרינו באולם התפילה הגדול. אז האם אנחנו על תקן של מוזיקת רקע בזמן שאנשים אוכלים? – לא, אתם מופע-מופע, אנשים באים לשמוע אתכם. פרסומים יצאו בכל עמק הסיליקון על פסטיבל יום העצמאות עם הופעה של מיקי גבריאלוב, אוכל ישראלי, להקת הפיתות במוזיקה מקפיצה, הגרלות והפעלות לילדים. לפי הפרסומים, התוכנית האומנותית מתחילה ב-7.
ב-5 וחצי סיימנו לפרק את הציוד ולהכין את הבמה, וב-6 ההפקה אמרה לנו להתחיל לנגן. שאלנו "מה קרה, כתוב בפרסומים שמתחילים ב-7". אמרו לנו – "ב-7 מתחילים את המופע של מיקי גבריאלי, תנגנו". אז ניגנו, למרות שלא התיחסו אלינו בתור "תוכנית אומנותית".
המון ישראלים מהעמק הגיעו לפסטיבל והתמקמו עם טפם ומקנם מול הבמה שלנו. היה לנו סאונד מצויין הפעם (לקחים מהפעם שעברה) ועל הבמה שמענו את עצמנו נהדר, אבל מה לעשות – את שטח "רחבת הריקודים" תפסו הורים והאכילו את הילדים שלהם בבמבה וביסלי (אוכל ישראלי, כאמור). הטף רץ לכל הכיוונים, ואני התחלתי להלחץ כשכמה עוללים חסרי-שליטה רצו לי על הבמה ומעדו על חוט החשמל של המגבר שלי. ממופע להיטים מרקידים, שיועד לקהל שבגר בשנות ה-80 כמונו – הפכנו להופעה לכל המשפחה. אין עוררין על כך שהקהל נהנה (גם אלו שלא מדברים עברית או עדיין לא מדברים כלל) אבל האתגר הזה לא ממש הביא לי סיפוק.
את ההופעה קטעו מפיקי הארוע: "אתם צריכים לסיים עוד 10 דקות", מה שהזכיר לי אפיזודה קצרה מההופעה הראשונה שלי, במועדון הפולק של מרכז ביכורי העיתים בשנת 1991, מרק, גיא ואני הספקנו לנגן רק שני שירים כאשר ריי, מנהל המועדון, הרים אצבע אחת למעלה ואמר: One More, ובכך קטע לנו את המופע באיבו. ככה יצא שקיצרו לנו את המופע ה-"לא מספיק אומנותי" שלנו, ולכן רצנו מהר לקטעי הסיום החזקים. עוד לפני שהאקורד האחרון של "יו יה" נגמר, קפצה המפיקה של הפסטיבל לבמה, תפסה את המיקרופון (שלנו!) וצעקה דרך הרמקולים (שלנו!) לכל הקהל ללכת מהר-מהר כדי להספיק להגרלת הבינגו ולתפוס מקום ישיבה להופעה של מיקיס גבריאליס כי הם נורא ממהרים. לא אמרה לנו תודה ולא נתנה לנו צ'אנס להגיד תודה או אולי להשתחוות.
מטעויות לומדים. קיפלנו את הציוד, קצת המומים מהיחס. בו במקום נשבעתי על שני דברים: 1. אני לא סוחב יותר ציוד, מצידי שההפקה תממן את הסאונד, ו- 2. אני לא מספיק נואש כדי לעשות מופעים לכל המשפחה.
אנשים בקהל באו להגיד תודה ולשבח אותנו על המופע. קולין וריקה הגיעו ואמרו שהיינו טובים, חברים מהעבודה הגיעו, שמעו והתלהבו. אמרו לי שאני צריך להפסיק להתלבש כמו מרובע ולהתארגן על מתלחה של מוזיקאי מגניב. הסברתי שזה המצב – אני מרובע ואני בכלל מלחין, מוזיקה קלאסית mind you. מאוחר יותר נגשו אלינו כמה זוגות ואמרו שהם באו במיוחד לראות אותנו והתאכזבו שהמופע שלנו כבר הסתיים כשהגיעו, ושאלו מתי המופע הבא. מסתבר שיש ביקוש לקאברים של "הפיתות", ואנחנו הולכים להכין תוכנית עבודה שתמלא את הביקוש. אחרי שלושה חודשי עבודה ושלוש הופעות – יש ללהקה שלנו עתיד לפעול לתוכו.
החודשים האחרונים היו אינטנסיבים ומאתגרים. החלפתי את החליל בגיטרה, הפכתי למעבד מוזיקלי, הדרכתי נוער, נהייתי גיטריסט של להקת רוק. מכתיבת מוזיקה אינסטרומנטלית ונגינת מוזיקה קלאסית עברתי לביצועי קאברים של שירי צביקה פיק ואביהו מדינה. עליתי לבמה, הופעתי, נתתי את הכל ואנשים נהנו מזה ורצו עוד. לא כל דבר שאני עושה פה באמריקה מצליח לי, ולא מכל דבר פה אני נהנה, אבל הפרוייקטים המוזיקלים שעשיתי פה בחודשים האחרונים הם הגשמה עצמית עבורי, וזה שווה את כל המחירים.
|
