|
היום הגיע לשיאו אחד הפרוייקטים שעליהם עבדתי בחודשים האחרונים: ערב יום הזכרון מצויין פה בטקס חגיגי בפני כ-1200 איש, באולם בית ספר Gunn High-Schoolבפאלו אלטו.
Gunn High-School נחשב (כנראה) לאחד היוקרתיים בסביבה, וזה ניכר בחניון צמוד לכל אלפי תלמידיו, במדשאות ובשפע המתקנים שבאזור – מגרשי טניס וכדורסל, ובית תיאטרון משוכלל עם שני אולמות. הישראלים גדשו הערב את האולם הגדול.
יש משהו מרגש בלהכנס אל אחורי-הקלעים של אולם תאטרון. בהזדמנויות הקודמות שהיו לי לבקר מאחורי הקלעים, הייתי אוהב להסתובב במבוך הזה, שהמסדרונות שלו מתחילים בצידי הבמה באיזור הקהל, מתפרצים אל קדמת הבמה, מסתעפים בדלתות נסתרות מצידי הבמה, ונמשכים מאחורי הבמה של שפע של חדרי אפסון, חדרי איפור והלבשה. זה מן מבוך שכזה שכיף להסתובב בו, עם תחושה שובבה של "מי בקהל היה מאמין שיש את כל הדברים האלה מאחור".
עם החניכים עבדתי על הטקס מסוף חודש פברואר – הפגישות הראשונות היו מהוססות מאוד; לא היה ברור עדיין מה יהיו השירים ומי ישיר איזה שיר. בנוסף לכל, המבחר כלל 5 שירים, ואילו זמרים – שמונה. במהלך החזרות התגבשו אצלי העבודים והשיבוצים. זה התחיל די מזעזע – כמעט אף אחד מהזמרים לא ידע לקרוא תוים, כך שהנסיונות הראשונים ללמוד את התפקידים התבססו על "לימוד בעל פה". זה היה אתגר קשה כיוון שאני בחרתי להקשות ולכתוב עיבוד למקהלה – אבל עובדה, הם התגברו על זה לאט לאט.
כל הזמרים נדרשו לצאת מגדרם כדי להשתתף בחזרות – ליסוע מרחקים, להקפיץ טרמפים, להגיע לחזרות גם אם היה להם פחות משעה עבודה על התפקיד. מבחינתי זה דרש לשבת הרבה לילות ולכתוב תוים לפסנתר ועיבודים ווקלים, וכמובן להגיע מוכן לחזרה עצמה – בחזרות, אני צריך להיות ב-100% הקשבה לכל ניואנס, ל-8 אנשים שונים, במשך 3 שעות. כל אחד מהמשתתפים דרש עבודה מסוג אחר: חלקם כשרונים ברמה של "כוכב נולד" הבא, חלקם פשוט אוהבים לשיר. בהתאם, עם חלק מהמשתתפים היה צריך לעבוד על תוים, עם חלק על דיקציה, עם חלקם האתגר היה לוותר על הבושה ולפתוח את הקול. אחד הזמרים הוא מוזיקאי מקצועי והשירה שלו מדהימה כשלעצמה – איך יכול אחד כמוני לתרום לכשרון שכזה? מסתבר שיכול... העבודה איתו התבססה על דקויות של הגשה ועל עבודה בצמד, עם הנגן שליווה אותו.
לפני שבועיים הצטרף להפקה במאי הטקס, ג'קי עדרי – במאי מקצועי, שהוא כמסתבר מכר של בן דוד של אבא. מיד כששמע את שמי שאל – "צובנר? אתה קשור לעוזי צובנר?" טוב נו, זה קורה הרבה, עוזי צובנר מכיר את כולם. ג'קי הגיע ואיתו מאגר של רעיונות בימוי, שכצפוי, נתקלו בשפע של התנגדויות. "בשנה שעברה מה שהיה זה..." היה משפט מפתח שהושמע הרבה בהפקה הזו (בטח גם אני, בשנה הבאה אגיד ש-"בשנה שעברה מה שהיה זה..."). הרגעתי את הזמרים שנבהלו מההעמדה שנפלה עליהם פתאום, ודגלתי בגישת לנדמרק: תנסו את זה. try it on. יעבוד? – יעבוד, לא יעבוד? אתם לא חייבים. וכמובן, שג'קי והרעיונות שלו תפסו והטקס יצא מלוטש ומוקפד.
מדהים היה לראות עד כמה לנדמרק עבד בפרוייקט הזה. כשאחת הזמרות ניגשה אלי בחזרה הכללית ואמרה "אופיר אני יוצאת לחמש דקות" ניגש אלי הרכז שלכם ואמר לי "וואו אתה מחזיק אותם קצר". ממש לא מחזיק, ובטח לא קצר. הדבר היחיד שביקשתי, וחזרתי וביקשתי עד שקיבלתי – מכל הזמרים – זה לאשר את ההזמנות שלי לחזרות, ואם הם לא יכולים להגיע – ליידע אותי. זה הכל. את האחריות להתאמן, להגיע מוכנים ועם התוים - השארתי בידיהם; אם הגיעו לא מוכנים – אז עבדנו על מה שיש, ומה שהתקבל זה מה שיהיה. בלנדמרק אין דבר שהוא "לא בסדר", ועם הזמרים שלי לא הייתי צריך מעולם להגיד להם שהם "לא בסדר", גם אם חלו, הבריזו, שכחו, או טסו לחו"ל לשבועיים. ביקשתי בקשות, נתתי להם פידבק על העבודה שלהם, והם פשוט דאגו להיות מצויינים. לזכותם של החניכים האלה, אני יכול להגיד שהם האנשים שהכי נותנים את עצמם לעבודה שאי פעם פגשתי. או שאולי יש להם תחושת שליחות עצומה, ואהבה עזה לישראל, וזה כשלעצמו מספק את כל מה שצריך כדי להצליח במטרות ששמו לעצמם.
10 דקות לפני הטקס ניגשתי אל אחורי הקלעים ופניתי אל הזמרים, והוקרתי אותם על המסירות שלהם, על הניתנות שלהם לעבודה ועל הנדיבות שלהם. אחרי Group Hug (שהם יזמו!) חזרתי לקהל. המופע עבר חלק והם עשו עבודה מרגשת, עם ביצועים מהטובים ששמעתי מהם. הם הצליחו לבצע את המוזיקה באופן המאופק והמכובד שנדרש, לרגש את הקהל, ובנוסף, ברור לי שיש להם סיפוק והגשמה מהתוצאה ומהתהליך. על כל אלה אני שמח.
בתחילת הערב, כשנכנסתי לאולם נגשה אלי רלי, אחת האמהות שעזרו בהפקה, מי שפתחה את ביתה לצרכי החזרות שלנו (שני ערבים בשבוע, במשך חודשיים) והביאה לי מעטפה. "תפתח בבית".
|
