6/10/2008 - בית חדש במנלו פארק

29/07/2008 - הרפתקאות הטויוטה בעיר הקטנה

20/07/2008 - עדכונים בכל מיני עניינים

הפיתות בהופעות

בסוף השבוע, מיד אחרי שחזרתי מתל אביב לקליפורניה, כבר חיכו לי שתי הופעות צפופות, יום אחר יום.

בערב שבועות הוזמנה הלהקה (בהרכב חסר) לערב שירה שהפיק "הבית הישראלי", שזכה לנוכחות מעט חלשה. לפני שעלינו לנגן קיבלו הנוכחים הרצאה, מעט הזויה לטעמי, מטעם מומחה לענייני קבלה שהסביר קשר כלשהו בין סקס, אלוהים, חז"ל, וחג שבועות. גיא סיפר שסיינפלד, כשהוא יוצא להופעות סטנד אפ, מוצא לעצמו סטנדאפיסט כושל ש-"ירדים" את הקהל לפני האקט המרכזי; הקבליסט בהחלט עשה מאיתנו "סיינפלד", וכשעלינו לנגן הקהל כבר נרדם מלשמוע על קונוטציות מיניות במקרא והעדיף לשיר. ניגנו כשעתיים והקהל רק רצה עוד, לא משנה עד כמה נדרשנו לאלתר את השירים הפחות-מוכרים. סיפחנו את "שכשנבוא" לרשימת השירים של הלהקה, במיוחד אחרי שראינו את הקהל מתלהב בהופעה של מיקי גבריאלי ביום העצמאות (ובצדק, הבחור חתום על חתיכת פנתיאון).

ההופעה לפני הישראלים בשבועות היתה בהחלט מספקת, אבל ללהקה שלנו יש את עמית המתופף ואת יורם הזמר, שניהם אמרגנים נלהבים וחרוצים - לרוב הרבה יותר חרוצים ונלהבים להופיע מיתר הלהקה. עמית ויורם סידרו לנו הופעה נוספת בחג שבועות עצמו – הפעם כחלק ממסיבת בר מצווה. איך התגלגלנו להופיע בבר מצווה? שאלה טובה, אני חושב שזה קרה בעיקר בגלל שהמון אנשים התחילו לשאול אם אנחנו מופיעים בארועים, ויורם ועמית נתנו תשובה חיובית עוד לפני שמישהו הספיק לעצור ולחשוב אם בא לנו.

דוקא היתה אחלה הופעה מבחינתי, למרות שקצת מוזר לנגן לפני המון אנשים אוכלים (אגב, אוכלים בצדק – האוכל היה מדהים). כנראה שבר מצווה זו לא הסביבה המתאימה למסיבת ריקודים, מה גם שהרפרטואר האשכנזי שלנו לא כל כך הלהיב את הקהל שינק, כנראה, משורשים אחרים. המצב השתפר כשהגענו ל-"הפרח בגני" שגרם לשמחה גדולה ולריקודים, ולכן הגנבנו במהירות את "שכשנבוא", בגרסה מורחבת של 10 דקות בסגנון "זורבה היווני", כולל האצה מסחררת לקצב בלתי אפשרי. עשינו את שלנו וכולם נהנו.

בשלב זה בחיי הלהקה, הגענו למסקנה שקצת נמאס לנו מהחומר שאנחנו מנגנים, ושהדרך להמשיך היא לקבוע יעד חדש ורשימת שירים חדשה, ולהתחיל לעבוד על הערב הבא. ה-"אמרגנים" סידרו בזריזות מופע פרידה מהחומר הישן בהתראה של 5 ימים, באחד המועדונים המקומיים. עשינו שם הרבה מאוד רעש אבל גם קיבלנו הרבה פירגון. החיים קלים כשאתה יכול לנגן בלי להיות מחוייב להתפרנס מזה...

אגב, האתר הרשמי של הפיתות: www.thepeatot.com

אופני הרים

כשגיא גילה שקניתי אופניים היברידיות חנוניות בלי לשאול אותו, הוא לקח אותי מייד לחנות ועזר לי להחליף אותן באופני הרים שאפילו הוא היה גאה לרכב עליהם: משקל סביר, הילוכים איכותיים, צמיגים רחבים, בולמי זעזועים בגלגל הקדמי, ובלמי דיסק. בהתחשב בכך שהאופניים של גיא הן בנות 8, חלודות, עם צמיגים מחוקים, הילוכים תקועים, בולמי זעזועים שבורים וגם סוחבים משקל עודף בשל סבל מפלצתי שעליו מתקינים כיסא כדי להרכיב את הבנות – זה קצת מצחיק שגיא מייעץ לי מה לקנות, אבל אני מסוגל להבין למה הוא התלהב לעזור לי לקנות את החלום הפרטי שלו.

שידרוג האופניים לא בא לשם השדרוג עצמו אלא כדי לאפשר לי להצטרף לטיולי אופניים, פנטזיה שגיא מדבר בשבחה בערך מהיום שנחתתי פה. באיחור של 7 חודשים יצאנו סוף סוף להזיע במשעולי "שמורת ארסטרדרו". גיליתי עד כמה אני לא מרגיש בטוח ברכיבה על אופניים: בתקופת התיכון הייתי רוכב לבית הספר כל יום, לרוב בכלל בלי להחזיק את הכידון... ואילו היום, אני כל הזמן בולם בחוסר ביטחון – בירידות ואם אפשר גם בעליות. גיא לעומת זאת תופס ירידות ונעלם באופק במהירויות מפחידות, ומאכיל אותי אבק (פשוטו כמשמעו, שמורת ארסטרדרו התגלתה כמקור בלתי אכזב לאבק, כנראה בעקבות יובש החמסינים האחרונים). בשיאה של השמורה, אחרי עליה של כ-20 דקות, מגיעים אל משטחי תמרון נחמדים, מקום עם כמה ירידות תלולות שמאפשרות לתרגל איך להשאר על האופניים גם במצבים קשים. בסוף השבוע הבא, בביקור השני בשמורה, כבר הרגשתי בטוח מספיק כדי לגלוש בכמה מהירידות היותר מפחידות. טור דה פראנס, הנה אני בא.

בעבודה

גיא הצטרף לקולאריטי לפני כמה חודשים, כדי לנהל את הפיתוח בחברה. לפני חודשיים הוא העביר אותי לעבוד ישירות תחת איגור (וקרוב אליו), כאחראי על ארכיטוקטורת המוצרים בכל הנוגע לצד המשתמשים. כל זה אולי לא אומר הרבה כלפי חוץ, אבל המשמעות מבחינתי היא שאני לא מנהל אף אחד, ועלול למצוא את עצמי עסוק מבוקר עד הבוקר שלמחרת כדי לפתור בעיות אקוטיות אצל הלקוחות. זה נחמד, כי בסופו של דבר אני יכול להשתלב ביעדים ארוכי טווח של החברה, אבל זה גם קשה כי – כאמור – הרבה עבודה מתנקזת אלי ולא תמיד יש לי אל מי להעביר אותה.

ובזמני הפנוי

התחלתי לקחת שיעורי גיטרה, כדי להרחיב את היכולות המוגבלות שלי בכלי. זה לא שאני נגן גרוע – אני נהנה מתפקיד הגיטריסט ואני עושה כל מה שאומרים לי (או ליתר דיוק: כל מה שאני אומר לעצמי שאני צריך לעשות) אבל ברור לי שאין לי שליטה בסגנונות ליווי ושאין לי ממש סאונד אופייני. אפילו הסולואים שלי מוגבלים מבחינת הסגנון, ואני יכול להשתפר.

עוד דבר כיפי שגיליתי זה שירות NetFlix – ספריית השאלה לסרטי DVD, שתמורת 15$ בחודש שולחת אלי הביתה את הסרטים שאני בוחר – לא משנה כמה. הסרטים מגיעים במעטפה מיוחדת, ובגמר הצפיה פשוט מכניסים אליה את הדיסק, חותמים אותה מחדש ושולחים חזרה. זה רעיון כל כך מבריק ואלגנטי, שאין שום הצדקה להוריד סרטים מהאינטרנט או לצרוב מחברים... ולחשוב על כל אותן שנים שבהן פעמיים בשבוע הייתי מחפש חנייה בשיינקין בתקווה להגיע לספריית האוזן השלישית כדי להחליף סרטים...

זה הכל לבינתיים, בהעדר התפתחויות מרעישות או חוויות מסעירות, מקווה שזה משאיר אתכם בעניינים...

17/06/2008 - עליה תלולה בדרך לעבודה

11/06/2008 - מזגן כבד בקומה ראשונה

מרק טווין אמר פעם שהחורף הקר ביותר שעבר עליו היה הקיץ בסן פרנסיסקו. טוב, האמת – הוא לא אמר את זה, אבל זה בהחלט משפט קולע. אחת ההבטחות הגדולות של גיא, הבטחה שהושמעה כל פעם שנפגשנו לשיחת מוטיבציה במהלך חמש השנים האחרונות – היא שמזג האויר פה בקליפורניה פשוט נפלא, לא מזיעים, אף פעם לא חם מדי, ובשעות הערב תמיד באה רוח קרירה וצריך ללבוש חם אם יוצאים.

יש לי זכרון מוחשי מאוד מאותו יום אביבי של חודש מאי, שבו ירדתי מהרכבת בתחנה שהיתה נטועה באמצע שום מקום מחוץ לאמסטרדם, ואיך שנסגרו מאחורי דלתות הקרון ירד עלי מהשמים שיטפון שהרטיב אותי עד העצמות. ככה זה חו"ל – רשמתי לעצמי – יום גשום יכול לקרות גם באמצע הקיץ. כשגיא דיבר על חו"ל, הוא דיבר על קליפורניה, אבל בדמיונות שלי עדיין קישרתי את חו"ל לאירופה.... מתאים לי לגור בחו"ל, אז טסתי לי הרחק מהקיץ הישראלי.

לפני חצי שנה התאהבתי בדירה שלי מיד כשנכנסתי אליה – קומה עליונה בלי שכנים מעלי שידרכו עלי וירעישו, שלושה כיווני אויר, המון חלונות ששוטפים את הדירה באור שמש. אלא שלפני חודשיים, עם בוא הקיץ, הפכה דירתי החמודה לכבשן.

כאמור, לפני חודשיים ניתן האות; במהלך השבוע לא הרגשתי את עומס החום, כי ביליתי את מהבוקר עד הלילה בעבודה הממוזגת, עד שהגיע סוף השבוע. בצהרי יום שבת ישבתי בסלון ובשעה 1 התחיל להיות קצת חם והתרמוסטט הראה 24 מעלות צלסיוס. בשעה 2 התרמוסטט עלה ל-27,  ואני עברתי למצב תחתונים; על הספה בסלון הנחתי מגבת כדי לעצור את הזיעה. בשעה 4 הגיעה השמש לשלב שבו היא מכה בו-זמנית על שני הקירות החיצוניים של הסלון  ועל שיפועי הגג שמעלי – וכך זה ממשיך עד השקיעה: הקירות והגג חוטפים מכת חום מכל הכיוונים ומוציאים את כאבם על הדירה המסכנה שלי. כמה טיפש יכולתי להיות, לדמיין שקומה עליונה ודירה שטופת שמש יכולים להיות טובים למישהו.

חם. ויבש. לא כמו חו"ל, הרבה יותר כמו אילת.

הייתם מצפים שבערב העניין ירגע, אבל לא. הרוח הקרירה שגיא הבטיח לי ממאנת לנצל את שלושת כיווני האויר שלי. אם יוצאים החוצה בערב אז הכל באמת קריר ונעים וצריך להתלבש חם, אבל קירות הדירה שלי והגג שמעליה ממשיכים לפלוט את שלהם ולבשל את הדיירים. בסוף היום צביקה, העציץ המטופח שלי, נראה כאילו עבר עליו מכבש; ואין זה פלא – בשעות אחר הצהריים המחט של התרמוסטט עולה מעבר לסקאלה, מה שאומר שאצלי בדירה יש 40 מעלות בצל. במקרה הטוב...

הלכתי לגיא ושאלתי – כמה ימי חמסין יש פה בשנה? – אה זה לא נורא, לכל היותר שלושה – אבל כבר היו שלושה ימים של חמסין, אתה בטוח שבזה זה יגמר?

ממש כמו נתיבי איילון שהוצפו לחלוטין והושבתו בחורף הגשום של שנת 1992, בקושי שנה מאז שנפתחו. המומחים אמרו אז – "תופעה שכזו מתוכננת לקרות לכל היותר אחת ל-17 שנה", ודוקא כדי להרגיז חזר הגשם והציף את הנתיבים עוד פעמיים באותו חורף, ועוד פעם אחת בשביל הפרינציפ בשנה שאחרי. החמסינים של פאלו אלטו שוברים את הסטטיסטיקות של גיא ממש כמו שהגשם הפתיע את המהנדסים של איילון.

נפלתי על שנתון חם, כמסתבר, אבל לקח לי 3 שבתות עוקבות להבין שזה לא צחוק; שאלתי את מייקל בעבודה - איך הוא מתמודד עם החום בסוף שבוע – והוא הסביר לי שכשיש חמסין הוא פשוט נוסע לנפוש במשרד הממוזג של קולריטי.

אחרי שלושה סופ"שים אבודים, מאוחר מדי ומיובש מדי, נסעתי לקוסטקו וחיפשתי מזגן גדול נייד – אבל כל האמריקאים היו שם לפני וחטפו הכל, וכל מה שנשאר זה מאווררים. אז קניתי מאוורר.

אבל מהו עקרון הפעולה של המאוורר? כשאתה יושב נוטף זיעה, האויר מסתביב לך מתחמם מחום גופך; שים מאוורר - האויר יזוז ואויר חדש וקריר יותר יגיע וככה מתקררים, איכשהו. אלא מה, זה לא עובד כשהדירה בטמפרטורה של 40 מעלות – האויר שמסביבך שמח לרדת סוף סוף ל-37 מעלות, טמפרטורת הגוף שלך, אבל אז מגיע המאוורר ומנפנף אותו הלאה, ואויר חדש ולוהט מתישב עליך ועכשיו גם הוא מצפה להתקרר. השימוש היחיד שמצאתי למאוורר הענק שקניתי הוא לשים אותו לעת ערב על המרפסת מחוץ לבית, כך שינסה – איכשהו – לגרום לאותה "בריזה קרירה" מובטחת, שתיקח מדירתי את החום הנורא.

חם. חם באופן בלתי נתפס. אי אפשר לחשוב, אי אפשר לעבוד, אי אפשר לקרוא, אי אפשר כלום. המוח נמס. שוקולדים שהוחזקו בארונות המטבח הפכו לגוש חסר צורה. המחשב הנייד לוהט מתחתי כשאני כותב ומבריח אותי לרבוץ על המגבת שעל כורסת הטלויזיה. אם אני רוצה לגלוש באינטרנט הברירה היחידה היא לקחת את המחשב ולקפוץ לסניף Starbucks הסמוך ולהנות מקצת קרירות. בכל שנותי בישראל לא סבלתי מחום כמו שאני סובל במפרץ סן פרנסיסקו.

הזמנתי מזגן באתר האינטרנט של קוסטקו – תוצרת אמקור הישראלית, 12000 BTU, משהו שאמור לקרר איצטדיון. חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי שתגיע ההודעה מחברת השליחויות. אתמול כבר עמדתי להתקשר, אבל כשירדתי במדרגות בדרך לעבודה גיליתי ארגז ענק תקוע מול דירה בקומה מתחתי. כמסתבר בקוסטקו שלחו את המזגן שלי לדירה 1, במקום לדירה 11. 40 קילוגרם, אם לא אכפת לכם, בארגז שאין שום דרך לתפוס. לא יודע איך, היה זה כנראה היאוש – גררתי את המפלצת במעלה המדרגות אל הדירה שלי. המזגן הציוני שלי תופס חצי סלון, עושה הרבה רעש, מוציא המון אויר קר ופולט המון אויר חם אל מחוץ לבית – אבל באופן מרשים אינו מצליח לקרר בעליל. אני כנראה אחזיר אותו, אבל אם הוא ישאר אני אקרא לו רפי גינת.

בהתחשב בכך שיולי ואוגוסט עוד לפני, אני הולך לחפש לעצמי דירה חדשה – משהו בגובה של מרתף, בלי חלונות ובלי קירות חשופים לאויר, ועם המון שכנים שיגורו מעלי ויחצצו ביני ובין הגג – העיקר, שיהיה לי קצת קר.

4/06/2008 - רשימות מביקור שני בארץ

11/05/2008 - להקת הפיתות בהופעה

7/05/2008 - טקס ערב יום הזכרון

היום הגיע לשיאו אחד הפרוייקטים שעליהם עבדתי בחודשים האחרונים: ערב יום הזכרון מצויין פה בטקס חגיגי בפני כ-1200 איש, באולם בית ספר  Gunn High-Schoolבפאלו אלטו.

Gunn High-School נחשב (כנראה) לאחד היוקרתיים בסביבה, וזה ניכר בחניון צמוד לכל אלפי תלמידיו, במדשאות ובשפע המתקנים שבאזור – מגרשי טניס וכדורסל, ובית תיאטרון משוכלל עם שני אולמות. הישראלים גדשו הערב את האולם הגדול.

יש משהו מרגש בלהכנס אל אחורי-הקלעים של אולם תאטרון. בהזדמנויות הקודמות שהיו לי לבקר מאחורי הקלעים, הייתי אוהב להסתובב במבוך הזה, שהמסדרונות שלו מתחילים בצידי הבמה באיזור הקהל, מתפרצים אל  קדמת הבמה, מסתעפים בדלתות נסתרות מצידי הבמה, ונמשכים מאחורי הבמה של שפע של חדרי אפסון, חדרי איפור והלבשה. זה מן מבוך שכזה שכיף להסתובב בו, עם תחושה שובבה של "מי בקהל היה מאמין שיש את כל הדברים האלה מאחור".

עם החניכים עבדתי על הטקס מסוף חודש פברואר – הפגישות הראשונות היו מהוססות מאוד; לא היה ברור עדיין מה יהיו השירים ומי ישיר איזה שיר. בנוסף לכל, המבחר כלל 5 שירים, ואילו זמרים – שמונה. במהלך החזרות התגבשו אצלי העבודים והשיבוצים. זה התחיל די מזעזע – כמעט אף אחד מהזמרים לא ידע לקרוא תוים, כך שהנסיונות הראשונים ללמוד את התפקידים התבססו על "לימוד בעל פה". זה היה אתגר קשה כיוון שאני בחרתי להקשות ולכתוב עיבוד למקהלה – אבל עובדה, הם התגברו על זה לאט לאט.

כל הזמרים נדרשו לצאת מגדרם כדי להשתתף בחזרות – ליסוע מרחקים, להקפיץ טרמפים, להגיע לחזרות גם אם היה להם פחות משעה עבודה על התפקיד. מבחינתי זה דרש לשבת הרבה לילות ולכתוב תוים לפסנתר ועיבודים ווקלים, וכמובן להגיע מוכן לחזרה עצמה – בחזרות, אני צריך להיות ב-100% הקשבה לכל ניואנס, ל-8 אנשים שונים, במשך 3 שעות. כל אחד מהמשתתפים דרש עבודה מסוג אחר: חלקם כשרונים ברמה של "כוכב נולד" הבא, חלקם פשוט אוהבים לשיר. בהתאם, עם חלק מהמשתתפים היה צריך לעבוד על תוים, עם חלק על דיקציה, עם חלקם האתגר היה לוותר על הבושה ולפתוח את הקול. אחד הזמרים הוא מוזיקאי מקצועי והשירה שלו מדהימה כשלעצמה – איך יכול אחד כמוני לתרום לכשרון שכזה? מסתבר שיכול... העבודה איתו התבססה על דקויות של הגשה ועל עבודה בצמד, עם הנגן שליווה אותו.

לפני שבועיים הצטרף להפקה במאי הטקס, ג'קי עדרי – במאי מקצועי, שהוא כמסתבר מכר של בן דוד של אבא. מיד כששמע את שמי שאל – "צובנר? אתה קשור לעוזי צובנר?" טוב נו, זה קורה הרבה, עוזי צובנר מכיר את כולם. ג'קי הגיע ואיתו מאגר של רעיונות בימוי, שכצפוי, נתקלו בשפע של התנגדויות. "בשנה שעברה מה שהיה זה..." היה משפט מפתח שהושמע הרבה בהפקה הזו (בטח גם אני, בשנה הבאה אגיד ש-"בשנה שעברה מה שהיה זה..."). הרגעתי את הזמרים שנבהלו מההעמדה שנפלה עליהם פתאום, ודגלתי בגישת לנדמרק: תנסו את זה. try it on. יעבוד? – יעבוד, לא יעבוד? אתם לא חייבים. וכמובן, שג'קי והרעיונות שלו תפסו והטקס יצא מלוטש ומוקפד.

מדהים היה לראות עד כמה לנדמרק עבד בפרוייקט הזה. כשאחת הזמרות ניגשה אלי בחזרה הכללית ואמרה "אופיר אני יוצאת לחמש דקות" ניגש אלי הרכז שלכם ואמר לי "וואו אתה מחזיק אותם קצר". ממש לא מחזיק, ובטח לא קצר. הדבר היחיד שביקשתי, וחזרתי וביקשתי עד שקיבלתי – מכל הזמרים – זה לאשר את ההזמנות שלי לחזרות, ואם הם לא יכולים להגיע – ליידע אותי. זה הכל. את האחריות להתאמן, להגיע מוכנים ועם התוים - השארתי בידיהם; אם הגיעו לא מוכנים – אז עבדנו על מה שיש, ומה שהתקבל זה מה שיהיה. בלנדמרק אין דבר שהוא "לא בסדר", ועם הזמרים שלי לא הייתי צריך מעולם להגיד להם שהם "לא בסדר", גם אם חלו, הבריזו, שכחו, או טסו לחו"ל לשבועיים. ביקשתי בקשות, נתתי להם פידבק על העבודה שלהם, והם פשוט דאגו להיות מצויינים. לזכותם של החניכים האלה, אני יכול להגיד שהם האנשים שהכי נותנים את עצמם לעבודה שאי פעם פגשתי. או שאולי יש להם תחושת שליחות עצומה, ואהבה עזה לישראל, וזה כשלעצמו מספק את כל מה שצריך כדי להצליח במטרות ששמו לעצמם.

10 דקות לפני הטקס ניגשתי אל אחורי הקלעים ופניתי אל הזמרים, והוקרתי אותם על המסירות שלהם, על הניתנות שלהם לעבודה ועל הנדיבות שלהם. אחרי Group Hug (שהם יזמו!) חזרתי לקהל. המופע עבר חלק והם עשו עבודה מרגשת, עם ביצועים מהטובים ששמעתי מהם. הם הצליחו לבצע את המוזיקה באופן המאופק והמכובד שנדרש, לרגש את הקהל, ובנוסף, ברור לי שיש להם סיפוק והגשמה מהתוצאה ומהתהליך. על כל אלה אני שמח.

בתחילת הערב, כשנכנסתי לאולם נגשה אלי רלי, אחת האמהות שעזרו בהפקה, מי שפתחה את ביתה לצרכי החזרות שלנו (שני ערבים בשבוע, במשך חודשיים) והביאה לי מעטפה. "תפתח בבית".

30/03/2008 - עדכונים מחודש אבוד

27/02/2008 - עיבודים לצופים בין מפגשי התופים

המתופף של להקת הרוק הכבד "דף לפראד" מנגן רק ביד אחת, כי את השניה הוא איבד בתחרות נהיגה פרועה, אבל זה לא ממש מפריע כי בשביל להצליח ברוק כבד לא חייבים לדעת לנגן (למרות שרצוי לדעת לנהוג)

המתופף של לקהת הרוק הכבד "רובים ושושנים" הלך עם זה צעד אחד קדימה – יש לו רק אונת מוח אחת, או לפחות ככה זה נראה לפי דרישות הקורדינציה הנמוכות שהנגינה שלו מכתיבה. אבל שוב, רוק כבד זה תחום מוזיקלי עם סטנדרטים משל עצמו.

ברימון למדתי בדיחות של מוזיקאים מקצועיים. כמו למשל, איך קוראים לאנשים שמסתובבים ליד מוזיקאים? - מתופפים. או – מתופף נכנס לחנות כלי נגינה ואומר למוכר: "תן לי את החצוצרה ואת האקורדיון שם מעל המדף". אז המוכר עונה לו: "את מטף כיבוי האש אין לי בעיה לתת לך, אבל את המזגן תצטרך להוריד בעצמך."

לפני חודש ראיתי בסן פרנסיסקו הופעה של אחד, טים פין, שישב על הבמה ותופף בלי ידיים, כלומר – ישב מול סט דוושות ודפק קצב עם הרגליים תוך כדי נגינה בגיטרה ושירה. מקרה מעניין, אמרתי, אשכרה מעשה קוסמות. לא שהיה לי ספק – תופים אפשר גם אחרת.

אבל אני לא בעסקי התופים... לפני שנסעתי לאמריקה התחלתי לנגן בחליל, ואמרתי לעצמי – תוך חודש אני מתחיל לנגן בלהקה, לא משנה מה ואיך. אז ידעתי שפה בקליפורניה אני הולך לחזור לעסוק במוזיקה, והזדמנות נחמדה באה מכיוון שבט הצופים הישראלי של המפרץ.

שנים שהמשפחה שלי צוחקת על הקריירה הקצרה שלי בצופים בכיתה ד'. אני טוען שאני זוכר במפורש ארבעה מפגשים שונים (כולל מפגש טראומטי ראשון, א"ש לילה, משחק מחבואים בחורשה שמאחורי הפרדס בצהלה, והפעם ההיא שירד גשם). יתר המשפחה לעומת זאת טוענים שפרשתי אחרי שבוע. כאקט של תוכחה התגייסתי לתפקיד מפיק מוזיקלי של טקס יום הזיכרון של שבט הצופים המקומי. כולם בצוות ההפקה – המדריכים, החניכים והורי החניכים – רואים בטקס אירוע מרכזי וחשוב, וכולם רתומים מעל ומעבר לגרום לו להצליח. השירים, כצפוי, מלאי שכול ותוגה: עצוב למות באמצע התמוז, לאורך הים, הבטחתם יונה, כשאמות משהו ממני ימות בך... כל מפגש של ההפקה וכל נסיון שלי לעבוד על השירים מתגלגל תוך כמה דקות לנאחס קיומי. אפילו ל-"אלוהים נתן לך במתנה" הקצבי, של איתן מסורי, הצלחתי לכתוב עיבוד מהורהר עם כמה אקורדים שיעכירו את שמחת החיים של טובי הבליינים.

החניכים, שממש קפצו על ההזדמנות לשיר, התגלו ככשרוניים ביותר, ויש לי הזדמנות מאתגרת לכתוב עיבודים, לעבוד עם זמרים, לאתר מקומות שדורשים טיפול ולגרום לעסק "לשבת". בכל ההפקות בהן השתתפתי קודם עבדתי עם נגנים מקצועיים, והנה פה יש לי הזדמנות לעשות את זה עם חובבים, והמומחיות המקצועית נופלת לגמרי עלי. זה מאתגר ואפילו קצת מלחיץ, וככה מצאתי את עצמי מעביר את כל סוף השבוע האחרון בכתיבת עיבודים למקהלה ותוים לפסנתר. אל הסלון שלי התווספה מקלדת (בחסות מחסן השטויות של גיא לבנה)

מה שלא עובד זה שהחניכים, יוד-בי"תניקים (במושגים ישראלים), כל כך עסוקים שהם לא מגיעים לחזרות...

ובמקביל אני עובד עם ה-"להקה שלי" על מופע במסיבת יום העצמאות של ויצ"ו, יום אחרי הטכס של הצופים. המסיבה בתשלום אמנם, אבל אנחנו עובדים בחינם - ככה זה כשאתה קטן ולא מפורסם ועובד בהייטק. הקציבו לנו שעה לנגן שירים ישראלים וחופש אומנותי לעשות שמייח, ולכן פצחנו בחזרות חדורי מוטיבציה. מדי שבוע פגישה, החל מ-8 בלילה ועד 1 אחר חצות. גיא מנגן על הקלידים, עמית על התופים, שי על הבס ואני מחנטרש על הגיטרה והחליל. גיא ועמית כבר כל כך רגילים לנגן כצמד בלי גיבוי של בס וגיטרה, שגיא כבר יודע את כל התפקידים של כולם, כך שאם בטעות הגיטרה שלי נשברת ושי נופל מהבמה – אז גיא יכול תוך שניה ללחוץ על כפתור קטן במקלדת ולהתחיל לנגן את התפקידים של כולנו.

יש עדיין כמה דברים לא סגורים, כמו השם של הלהקה. הדיונים בעיצומם ולוקחים זמן יקר מכל חזרה. אני אישית בעד "השניצלים" (זה היה השם של הלהקה של דני סנדרסון, לפני שהפכה לכוורת), ואם לא השניצלים אז אני בעד שמות פרובוקטיביים: "הרצל והנודניקים" או "דבש מלכים". כשיהיה שם אני אודיע לכולם.

יש עוד להקות קאברים ישראליות שפועלות בעמק הסיליקון, ועלינו ליישר קו – תחרות זה דבר טוב, לא? אז יצאנו לגייס חבר חמישי ללהקה: זמר, ולא סתם זמר – מישהו שמסוגל לשיר מחוספס כמו גידי גוב, גבוה כמו גבי שושן וגם לעשות "גילה גילה בוצ'ה בודי" של יובל בנאי בלי להתבייש. אז דוקא מצאנו לנו את יורם, שהתיצב אתמול ותוך עשר דקות התלבש על השירים ודחף את כל החזרה קדימה. הוא הזהיר אותנו שאם לא נהיה מספיק טובים הוא יעבור למתחרים. אז שקלנו לקרוא ללהקה "גייס חמישי".

האנרגיות של השירים הישראלים דוחפות אותי יותר ויותר לעזוב את הגיטרה האקוסטית החלבית, לאמץ גיטרה חשמלית ולהרעיש עולמות. וככה יצא שנחתו אצלי בסלון גיטרה חשמלית ומגבר (בחסות מחסן העודפים של עמית)

בשיר "דרך הכורכר", עמית דרש בתוקף שאני אנגן בחליל. איך חליל? – שאלתי אותו - זה שיר עם גיטרות, ואני הגיטריסט היחיד פה, איך אני יכול לנגן חליל וגיטרה בו זמנית? אין בעיה - אמר עמית – בשיר הזה בקושי יש תופים, אז אני אנגן גיטרה. עמית המתופף מנגן גיטרה? מסתבר שכן, ולא פחות טוב ממני. אחרי סיבוב ראשוני על הקטע, עמית אמר – יודעים מה, בואו רק נשים תוף בס. ואולי גם מצילות... אז שלחנו את עמית חזרה לעמדת התופים, והוא התחיל לדפוק בדוושות של הבס והמצילות עם הרגליים תוך כדי חילופי אקורדים מטורפים בגיטרה, בשיר שהוא מעולם לא ניגן קודם. איך אתה עושה את זה ביחד? – אה, זה שום דבר, הקצב הזה ברגליים כבר בא לי אוטומטי. מסתבר שגם עמית קוסם. שקלנו לשים לו מפוחית על הצוואר ולהדביק לו משולש על האף.

בארץ קבעתי לעצמי יעד בחו"ל – לנגן בלהקה ולחזור לעסוק במוזיקה. אמנם פינטזתי על לנגן חליל ואולי לקנות איזה מנדולינה בשביל הנשמה, אבל גם לעשות רוק גיטרות ולכתוב עיבודים ווקליים זה כיף... ואיזה מזל שיש לי הזדמנות לעבוד עם מוזיקאים שיש להם שתי אונות ושתי ידיים, ושיודעים לנצל את כולן.

(הקדשה למוזיקאי האמיתי בחבורה: יומולדת שמח, מרק!)

18/02/2008 - שגרת כביסה בסוף שבוע

השבועות נוקפים והנה - שלושה חודשים בחו"ל, ואני כבר מרגיש כמו מקומי. בעבודה מעמיסים עלי הרבה-יותר-מדי, ולכן אני מחכה להתרווח קצת בסופה"ש.

התחביב שלי לסופי שבוע הוא כביסה. טוב, למעשה זה לא ממש תחביב, זה יותר סוג של עיסוק. גם לא ממש עיסוק, סתם עונש. בקונדומיניום שלי יש חדר כביסה משותף, ובו שלוש מכונות כביסה ושלושה מייבשים. מחירי השימוש – דולר ו-75 סנטים בהתאמה, אותם משלמים במטבעות של Quarter, כלומר – 25 סנטים. בהתחלה הייתי מתחנן לכל מיני זבנים בחנויות לתת לי את העודף ברבעים, עד שבסוף הלכתי לבנק עם שטר של עשרים דולר וחזרתי עם סטיפה של מטבעות שמספיקה כבר חודשיים ועוד היד נטויה. הפקיד בבנק צחק כשנתן לי את המטבעות, ואמר שכל יום הוא מחלק לאנשים את המטבעות האלה לכביסה, ובכל שבוע מגיע האיש מהחברה של מכונות הכביסה ומפקיד אותם חזרה.

על מנת להפיק את המקסימום מחווית הכביסה מחוץ לבית, קניתי לעצמי תיק נשיאה מגניב באיקאה, שאפילו מתלבש עלי בהצלבה – אי אפשר שלא לאהוב אותו, וכמה חבל שהוא מתאים רק לסחיבת כביסה. אני קורא לו שלמה, כי הוא אדום.

הפרוצדורה הולכת ככה: ראשית ממלאים את שלמה בבגדים (לבן או צבעוני לפי הטעם), שמים נעליים, יורדים שתי קומות והולכים לחדר הכביסה בקצה השני של הקונדומיניום. אז מגלים ששכחנו לקחת מפתח לחדר כביסה, ולכן חוזרים הביתה ולוקחים את המפתח. כשמגיעים בשנית לחדר הכביסה ונכנסים פנימה מגלים ששכחנו את נוזל הכביסה... אם כבר אנחנו בקטע של כושר וטיפוס על מדרגות אז חוזרים הביתה עם שלמה (שצובר משקל מרגע לרגע), וסוחבים אותו שוב למטה, הפעם עם הסבון.

חצי שעה אחרי זה (הכביסה פה מהירה כמו שד) צריך שוב לנעול נעלים ולרדת להעביר את הכבסים לייבוש. הבעיה היא שאני נוטה לאבד תחושה של זמן כשאני מנגן או מחובר לאינטרנט, ולכן חצי שעה מתגלגלת מהר מאוד לשעתיים, ובינתיים השכנים מתעצבנים שתופסים להם מכונה. עד שיום אחד גיליתי (שוב, באיקאה) את הצעצוע המקסים הבא – שעון בישול (Ordning, "סדר צריך שיהיה"), אחת הקניות היותר שימושיות שיצאו לי אי פעם באיקאה. אני קורא לו שמחה, בגלל שהוא מצלצל כשהזמן נגמר, ואי אפשר ממש לעצור אותו.

הייבוש לוקח שעה (שוב נועל נעליים, שוכח מפתח, שוכח את שלמה) והכביסה יוצאת ממנו רכה ולוהטת, והיא מחממת לי את שלמה ואת הגב כשאני סוחב אותה חזרה הביתה. נוכח הקור השורר פה לעיתים, אני נזכר כל פעם בקריימר (מסיינפלד) שהחליט לחמם את הבגדים שלו במייבש לפני שהוא לובש אותם.

כל ה-"כושר" הזה של סופי השבוע לא ממש משפיע על המשקל העודף. אז במקום לכרסם קורנפלקס בשעות לא סבירות של הלילה החלטתי לעבור לפירות. קניתי תפוחים ואגסים למרות שאני לא ממש אוהב, אבל זה פותר לי את הבעיה עם אכילה לא סדירה: "חצות, אני רעב. יש קורנפלקס אבל הבטחתי לאכול פירות. יש רק תפוחים ואגסים. איכס. טוב, נוותר על זה".

בעצתה של אירה קניתי את המתקן הבא, שאני תמיד רואה אותו בכל מיני מקומות ואף פעם לא מבין בשביל מה הוא טוב. אז הנה, זו הסיבה שהוא טוב: תוך שניה תפוחים ואגסים הופכים ממשהו שמלכלך את הידיים ומטפטף עליך בסלון, לחטיף דקורטיבי לאורחים ולמשפחה. מומלץ בחום!

12/02/2008 - יומן ביקור בארץ

לפני שלושה שבועות ביקרתי בארץ לביקור בזק, ואפילו לא הספקתי לראות או לדבר עם חלק מהחברים – בקושי הספקתי לראות משפחה. הנה העדכון לגבי מה שקרה...

ביום שישי, כשבועיים לפני שטסתי לקליפורניה, התפוצץ צינור המים החמים בדירה שלי, וחצי ממנה הוצף. למזלי הייתי בדירה כדי להספיק לסגור את השיבר הראשי ולאסוף את כל המים, עם סמרטוט, לתוך דלי. התקשרתי לביטוח רק ביום ראשון, ועקב עיכובים שונים יצא שחייתי 5 ימים בלי מים זורמים. זה לא היה נעים - לתכנן מראש מקלחות בבית של אבא, או לרדת שלוש פעמים ביום למלא דליי מים מחדר הפחים כדי להשמיש את השירותים. גרתי בבית שלי, אבל הוא הפסיק להרגיש לי כמו בית.

כחודשיים אחר כך, ביום שני בערב, בפאלו אלטו, נאבקתי עם אתר האינטרנט של אל-על, בנסיון חסר סיכוי לעשות צ'ק-אין ולקבוע לעצמי מקום במטוס בעזרת דפדפן פיירפוקס. סדרת הכשלונות שנחלתי הובילה לטלפונים בהולים למוקד התמיכה של אל-על בארץ. כשסיימתי היה כבר 11 בלילה. הייתי עייף, מודאג ועצבני - מהטיסה, מהקונקשן בלוס אנג'לס, מהפינוי של הדירה שמחכה לי בארץ, מזה שמיכל אחותי עמדה לעבור ניתוח קיסרי בשעה שאהיה מעל לאטלנטי... הייתי מוטרד, אבל לפחות גמרתי להכין כל מה שצריך ובעוד 7 שעות תגיע מונית לאסוף אותי לשדה.

הוצאתי בייגל מהמקפיא, שמתי בתנור והדלקתי אותו על חום מירבי. חזרתי לשבת מול המחשב בסלון.

כמה דקות מאוחר יותר הגיעו רעשי פצפוץ מהמטבח והיבהובים של אור. מתוך העייפות וחוסר השקט, לא שמתי לב ובמקום להדליק את התנור הפעלתי את הכיריים החשמליים. ליד הכיריים היתה מונחת קופסת קרטון של נעלי בית שקניתי כמה ימים לפני כן. הקופסה עמדה כך שחציה נח על הכיריים – אותם הפעלתי בטעות - והתלקחה.

איך שראיתי את האש קלטתי שאין לי מושג איפה יש מטף כיבוי אש זמין. תפסתי מגבת מטבח וניסיתי לכבות את האש. מישהו חכם ממני היה תופס משהו גדול יותר, עוטף את כל האש וחונק אותה מיד, או פשוט שופך עליה מים. אבל אני יש לי יותר מזל משכל – אם הייתי מנסה לעטוף את האש – סביר שהייתי נכווה מהכיריים החשמליים, ואם הייתי שופך מים – הייתי מתחשמל. כל מה שהיה לי זה מגבת מטבח קטנה לחבוט איתה באש. קופסת הקרטון הבוערת עפה מהחבטות, נפלה אל רצפת הלינולאום, וסרבה להיכבות. משם היא התהפכה ויצאה מהמטבח אל הסלון, חורכת את השטיח-מקיר-לקיר. המטבח התמלא עשן וחלקיקי קרטון עפו לכל הכיוונים ונפלו בוערים על השטיח והלינולאום.

כמה דקות אחר כך, כשהיה נראה לי שאין יותר גיצים, רצתי לפתוח את כל הדלתות והחלונות כדי לאוורר את העשן. גלאי העשן נזכר סוף סוף להרעיש עולמות, מאוחר מכדי להשפיע ולעזור – לכל היותר, מוצלח בלעצבן: "שתדע, הרגע היתה פה שריפה, עובדה - אני עדיין מריח את זה". במטבח - המדפים, הארונות והרצפה - היו מכוסים בגושי קרטון מפוייחים, הלינולאום מלא כתמים שרופים, והשטיח שמחוץ למטבח היה חרוך ומטונף. שבבים של פיח שחור התפזרו בסלון.

התקשרתי לאן וודסבורי, מנהלת הקונדומיניום, למרות השעה. היא שלחה את דייויד בעלה שהסתכל כמה דקות, שמע את ההתנצלויות הרפות שלי, ואמר – אל תדאג, אנחנו נטפל.

אבל בינתיים, זה הבית שלי, ואני לא מוכן לחזור לדירה שכל הרהיטים בה מסריחים מעשן. ומי בכלל יודע אם הם יספיקו לשפץ את כל זה? שבע שעות לפני יציאה לטיסה, מצאתי את עצמי כורע על ארבע, בחלונות פתוחים ובקור כלבים, אוסף עם סמרטוט את הפיח, לאט לאט, סנטימטר אחר סנטימטר. אבל הפיח - אי אפשר היה לשטוף אותו, אי אפשר היה לטאטא אותו. פיסה אחר פיסה, באצבעות, אספתי את השאריות של השריפה. רצו לי שיחות בראש – איזה מטומטם אני? מי משאיר קרטונים מפוזרים במטבח? איך עשיתי כזה דבר? למה זה היה חייב לקרות לי? ניסיתי את משפט הקסם שלרוב עוזר לי במצבים קשים: "זה כל כך איום, שזה הולך להיות קטע הורס מצחוק כשתכתוב על זה בבלוג. כדאי שתצלם את זה". אבל הפעם לא היתה פה שום נחמה ולא צילמתי כלום. זה היה חרא אמיתי, וזה היה החרא הכי לבד שבעולם. למי אתקשר? לגיא ואירה – מה הם כבר יכולים לעשות ב-12 בלילה? לאבא ואמא שגם ככה לחוצים עם מיכל שתיכף מתפקעת? החרא הזה, הפעם, היה שלי ונועד להישאר שלי – עם עצמי.

בשעה 1 בלילה נכנסתי למקלחת. בשעה 2 עדיין התהפכתי במיטה, מריץ בראש את מה שקרה כמו סרט, מחליף עלילות, מנסה לשנות את התסריט. מה היה קורה אם הייתי תופס את הקופסה וזורק לכיור? אולי עוטף אותה עם המעיל שהיה מונח בסלון? למה אי אפשר לקחת את הזמן לאחור ולעשות הכל אחרת?

מתישהו לנדמרק נכנס לפעולה: אתה מעניש את עצמך כי אתה נהנה מזה. קח את זה בפרופורציה. היתה שריפה, כיבית אותה, דיווחת למי שצריך, לא הטרדת את מי שלא צריך להטריד, עכשיו רק נשאר לכבות את מנגנון ההלקאה העצמית. ב-6 וחצי תבוא מונית לקחת אותך לשדה, וכרגע אין שום דבר שאתה יכול או צריך לעשות חוץ מלישון.

אז נרדמתי.

היממה הבאה עברה כמו סוג של חלום שמשקיפים עליו מהצד... המונית הכי מסריחה בעולם שלקחה אותי לנמל סן חוזה, הערפל שעיכב את יציאת הטיסות ומאות האנשים שהצטופפו באולם הנוסעים, שני הזרים במושבים לידי שהתחילו לדבר ביניהם עד שנרדמתי כשהמראנו ועדיין המשיכו לדבר כשהתעוררתי בנחיתה, ההליכה הארוכה מהטרמינל הפנימי של לוס אנג'לס לטרמינל הבין לאומי, עם כל אלה שמשדלים אותך לקחת עגלה בתשלום או רוצים לכוון אותך תמורת כסף... עליתי למטוס של אל-על לתל אביב, הגעתי למושב החלון שלי בשורה האחרונה, ונרדמתי.

אבא אסף אותי מנמל התעופה ולקח אותי ישר למיכל בבית היולדות, לראות את הרך הנולד. בן פחות מיום, שמנמן חמוד ועם המון שיער. הוא שוקל 4.8 קילו, וכבר התחיל להתאמן על ההפטרה לבר מצווה.

נחמד לרגע להיות בארץ, נחמד להיות עם משפחה. או שלא. צפופים פה הכבישים בדרך לתל אביב. איך שנכנסתי לדירה היא נראתה כמו הדבר המוכר שעזבתי, אבל בו-בזמן זה לא מרגיש שייך. והדירה נראית אחרת: ההצפה נספגה בחול שמתחת לרצפות, ועכשיו היא טיפסה על הקירות בכל הבית, והצבע מתקלף בכל מקום. בחדר השינה שלי עומד ריח של עובש. הכל פה צפוף, ומלוכלך, הכל פה שלי, אני יודע שזה שלי, אבל זה לא ממש שלי, ואני לא ממש פה. זה כמו חלום, זה כמו לראות סרט מהצד.

הדס קנתה לי ארגזים כדי לאפסן את כל הדברים שלי. התחלתי את האריזה עם אוסף התקליטים. יש יותר מ-600 תקליטים לאפסן. אני שם אותם בארגזים ורצות לי שיחות בראש:

"בשביל מה אתה אורז את התקליטים?"

- הם שלי, אני אספתי אותם.

"אתה הרי לעולם לא תפתח אותם שוב."

– אני מכיר כל תקליט פה, אני זוכר מתי קניתי כל אחד ואחד מהם וכמה הוא עלה. אני זוכר גם למה קניתי ואני זוכר איך הקשבתי בזמן שהסתכלתי על העטיפה.

"אתה לא תסתכל על העטיפה הזו שוב."

- חלקם נדירים. אין איפה להשיג את זה היום... אם רק היה לי מספיק זמן הייתי מסנן ושומר לפחות את המיוחדים...

"אתה לעולם לא תפתח שוב את הקרטון הזה ולעולם לא תסנן את מה שנכנס לפה."

- נכון, אבל זה מה שאני עושה עכשיו. אני אורז את מה שאספתי.

וככה ארזתי את 200 קלטות הוידאו בהן לעולם לא אצפה. ואחר כך ארזתי את הספרים שלא אקרא שוב. שמרתי תקווה לדיסקים שלי, אולי את הארגזים של הדיסקים אני אפתח יום אחד. ואחרי הדיסקים, סגרתי גם את הדיוידים בקופסה.

מצאתי דברים ישנים, דברים ששמרתי עוד מהחדר שלי בבית של אבא ואמא: תמונות וסקיצות לספר מחזור של כיתה י"ב. מכתב ברכה ליומולדת 15 שסבא כתב לי. תסריטים וסיפורים שכתבתי לעצמי - בגיל 14, בגיל 12, בגיל 10. יומן זכרונות של סוף כיתה ו': עודד מרוז כתב: "לאופיר החמוד, שתמשיך להיות חמוד". אתי ברגמן כתבה: "על החלון ישבתי וזכרון לך כתבתי". חיה עמית, המורה לציור, כתבה: "לאופיר היקר שלי (!), המשך להיות כשרוני ויצירתי ואל תשכח את מורתך, חיה עמית".

לפני הטיסה לחו"ל לקחתי כמה שיחות אימון עם ענבל. אחד התרגילים היה: "כתוב מכתב לאופיר בן ה-12, תגיד לו שאתה לא כועס עליו יותר, ושאתה סולח לו." לא עשיתי את השיעורי בית, היה נראה לי טפשי. ועכשיו אופיר בן ה-12 קפץ עלי מתוך המחברות הישנות. כבר אז הוא היה כשרוני ויצירתי, אבל מה שהוא רצה זה בסך הכל זה להיות מקובל, לא להיות לבד. וראיתי כמה שאני עדיין כועס עליו, ועד כמה אני כמוהו בדיוק – ההבדל היחיד הוא שלאופיר בן 35 יש הרבה דיסקים, תקליטים, ספרים וקלטות וידאו. ועכשיו כולם מסודרים בארגזים, שלי ולא שלי.

זה היה עדיין ערב מוקדם, חדר השינה הסריח מהעובש, נכנסתי למיטה ובאו גלים של בכי בלתי נשלט. אני לא זוכר מתי בכיתי ככה, ואני גם לא יודע על מה בכיתי, אבל זה פשוט בא, זה היה בלתי נשלט, ולא היה לי כוח לנסות לשלוט בזה. ישנתי שעות.

יומיים אחרי זה ישבתי עם גידי בבית קפה וסיפרתי לו כמה קשה לי. הוא צחק לי בפרצוף. אמרתי לו "גידי מה אתה צוחק, אין לך מושג מה עובר עלי". גידי צחק עלי בחזרה והוא היה נשמע כמו מריאנו מחקה את מרגלית צנעני בארץ נהדרת, איך שהיא מלגלגת בחוסר רגישות על המוכרת שמנסה למכור לה מקיאטו גראנדה. ניסיתי לשכנע את גידי שבאמת ממש רע לי, ממש דיכאון, כל העבר שלי בארגזים, והילד שבי וכו' - והוא צוחק לי בחזרה. אידיוט. נו טוב, מה הטעם לנסות לשכנע מישהו כמה רע לי אם זה בכלל לא מזיז לו? אוקי, קלטתי – אני מנסה לשכנע את כולם כמה רע לי וכמה אני מסכן. סבבה. אני מוותר על זה, זה באמת דבילי.

חצי שעה מאוחר יותר אמא והדס נחתו אצלי בדירה ותוך 4 שעות חיטאו את המטבח, טיהרו את הארונות, השליכו 90% מהבגדים שלי וסגרו את מה שנותר בארגזים. שלושה ימים לאחר מכן באתי לזרוק את המיטה הישנה, אבל אי אפשר היה להוריד אותה במדרגות. היא גם היתה אכולה מעובש ולכן החלטתי לפרק אותה. זה לקח 3 שעות, והתחיל מהסרה של הספוגים, ואחר כך פירוק של הקפיצים אחד-אחד מהמסגרת בעזרת מברג ופלייר, עם הרבה משיכות ודחיפות. את מסגרת העץ של המיטה שברתי בבעיטות. נפצעתי ונחתכתי וממש לא היה אכפת לי. יעל – המאמנת הדגולה והדיירת החדשה בדירה – עזרה לי להוריד את שברי המיטה הארורה אל הרחוב. סיימנו בערך ב-11 בלילה, וירד עלינו גשם.

ביום רביעי בלילה, אחרי הברית של עומרי, אבא הסיע אותי לשדה. הגעתי לבית שלי בפאלו אלטו ב-9 בבוקר של יום חמישי. הדירה שופצה ולא נותר זכר, אפילו לא ריח – של השריפה. אן וודסבורי, מנהלת הבית – נשמה טובה שכמותה – דאגה שיתקינו לי לינולאום חדש ושיחליפו את החלק השרוף בשטיח.

איך שפתחתי את הדלת לדירה, וראיתי את מעט הרהיטים ומעט החפצים שיש לי כאן – פתאום נפלה תחושה של הקלה. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, הרגשתי בבית.

(קרדיטים: לגידי – תודה רבה, אין כמוך, לאמא והדס – תודה רבה, אין כמוכן, לאבא – תודה רבה ואין כמוך, למיכל – יש כמוך כבר שניים ובכל זאת תודה. לכל יתר משפחתי, חברי ומכרי – בין אם פספסתי הפעם או החרבתי לכם את מצב הרוח - סליחה, לגבי והלית - מזל טוב, לטל -  אין מילים... אוהב ומתגעגע)

4/02/2008 - נזלת קשה בחורף קליפורני

אחרי חודשים של שמש נצחית הגיע החורף לקליפורניה ואיתו באה ההתקררות. דוקא מזג האויר החורפי המקומי נחמד לטעמי – הרבה עננים חינניים, גשם שנע בין זרזיף מתמשך למטחים זועפים קצרי מועד. כל מה שחסר זה רחובות קטנים יותר, נוף עירוני, Tram שלוקח אותך ממקום למקום ותעלות – ואם גם היו מדברים פה בהולנדית כנראה שבטח הייתי מאושר.

אבל כאמור, כל מה שאני קיבלתי זה התקררות קשה מגובה בנזלת עקשנית. קניתי מדחום בתקווה להתחלות מהר ולהישאר כמה ימים בבית, אבל כל מה שהוא הראה זה 98, שזה אולי נשמע מפחיד אבל זה אפילו לא 37 מעלות צלסיוס. אז הלכתי לקנות ירקות למרק, בשאיפה לשחזר מרק מוצלח במיוחד שאמא עשתה כשהייתי בארץ.

לקח לי כמה שנים לקלוט שמרכיב הקסם שנותן אופי למרקים של אמא הוא שורש הסלרי; זה שהוא מלוכלך למראה, מלא חול בשיערות וכנראה גם לא ממש טעים - לא משנה את העובדה שהתוספת שלו למרק משמעותית ביותר. חדור מוטיבציה נכנסתי לסופר עם דאגה קלה: איך קוראים לסלרי באנגלית? מסתבר, למרבה המזל, שקוראים לו Celery, ושבאמריקה הוא מגיע בגודל בלתי נתפס (בתמונה יש חפיסת אורביט מישראל, להמחשת הגודל).  הסלרי הזה היה כל כך שעיר, מכוער וגדול שהסקתי שכנראה יש לו גם אישיות, ולאו דוקא עם אופי סימפטי. פיחדתי (עם י') שהוא יבוא להרביץ לי כשלא אשגיח, ולכן הדבר הראשון שעשיתי, עם בואי הביתה, זה לחלק אותו לכמה גושים תמימים למראה, ולפזר אותם במקומות שונים במקרר.

מוזר לבשל על כיריים חשמליות. כשהן לא שורפות לך את הבית (ועל כך אכתוב בהזדמנות אחרת), הן סתם מאוד מתעתעות. כשבוחרים לבשל על "אש גדולה" לוקח להן זמן להגיע לטמפרטורה הרצויה. כשהמרק רותח ורוצים לעבור ל-"אש קטנה" הן בשלהן – המרק ימשיך לבעבע עד שהכיריים יואילו לצנוח באיטיות משוועת אל החום הרצוי.

אז התחלתי במרק תמים ביותר – בצל ענק חתוך לקוביות, אותו בישלתי עד שנהיה שקוף ורוב המים יצאו ממנו, ואליו הוספתי המון גזרים קטנים, 2 שיני שום (מצאתי פה את שיני השום המוקפאות מישראל), 2 קישואים חתוכים לטבעות (קילפתי אותם, אין לי מושג למה הייתי צריך לעשות את זה), וכמובן שליש מהסלרי.

המפנה התחיל כשהוספתי את תפוח האדמה. מדובר הרי בירק קשה, אז צריך לשים אותו בהתחלת הבישול, לא? טעות טקטית. קוביות תפוח האדמה שחתכתי הפכו תוך 5 דקות בישול לגושים רכים ומתפוררים, שהפכו את המרק שלי לעיסת עמילן. טעימה אמנם, אבל עם מרקם של גושי הפתעה. מצד שני, שמחתי לגלות שהטעם התקדם לא רע, למרות שלא השתמשתי בשום אבקת מרק או ציר... הסלרי הזה – עושה נפלאות.

לסוף הבישול שמרתי את השעועית. אני אוהב קצת שעועית במרק ירקות, ולכן קניתי קצת -  מקופסת שימורים קטנה, אומנם, אבל עדיין שעועית אורגנית, ללא חומרים משמרים, צבעים מלאכותיים, תבלינים או שעועית. רק מה - בארץ השעועית מקופסה מגיעה מבושלת ברסק עגבניות, מה שנותן טעם נחמד וקצת צבע למרק – ואילו פה – יוק, השעועית בושלה נטורל. אז אמרתי – אוקי, נוסיף רסק עגבניות. פתחתי פחית והוספתי כף גדושה. כלום לא קרה. ערבבתי – כלום לא קרה. הוספתי עוד שתי כפות – כלום. שפכתי את כל הפחית פנימה – והמרק לא הגיב. לפחות במשך דקה כלום לא קרה אלא שאז, תוך שניה, מרק הירקות העמילני שלי הפך למרק עגבניות סמיך עם המון ירקות תקועים בו. עבד עלי הרסק עגבניות! מסתבר שהוא נדבק לעצמו ולא התערבב, ועד שנשבר לו והחליט ללכת עם הזרם – זה היה מאוחר מדי! ואם לא די בכך... הסתבר לי לפתע שזהו רסק העגבניות עם שום צלוי – שנועד לפסטה, לא למרק.

שמתי את הסיר במקרר ליומיים, שיהיה למרק זמן לחשוב על מה שהוא עשה.

היום נסעתי לבקר את ריקה וקולין, חברים משכבר הימים שגרים ב-Sunnyvale, ובאמתחתי המרק (וגם קצת חלווה ופיתות, כפיצוי). דוקא מסתבר שאם מוסיפים לו הרבה מלח ופלפל הוא יוצא לא רע!

ולגבי הנזלת – טוב תודה, אני בריא!

30/01/2008 - מפגשי תופים עם חברים חדשים

אחד היעדים ששמתי לפני במעבר הזה, לחו"ל, הוא לנגן עם אנשים ולהופיע. עם החליל אני מרגיש שמצאתי את הכלי שהכי מתאים לי, שמאתגר אותי וגם מספק אותי, והיעד שסימנתי לי פה זה לנגן בקבוצה ולנגן דברים שאני אוהב.

כפי שכבר סיפרתי ברשימה קודמת על חנוכה, לגיא יש כמה חברים שמנגנים והוא מת להכניס אותי להרכב. אז הנה לפני כחודש הוזמנתי להצטרף אל "להקת הבית" של ערב שירה בציבור מקומי, בעריכתו של הלבנה. הקהל בערב הוא קהל מצומצם – כמה זוגות של ישראלים; ה-"שירה בציבור" היא של שירים מודרנים לגמרי – משינה, צביק הפיק, אהוד בנאי וכו'. כולם האורחים מתכנסים בסלון של אחד הזוגות, מחברים מחשב אל מסך הטלויזיה ומקרינים עליו את המילים מתוך מצגת PowerPoint שגיא מכין מראש. את רוב שטח הסלון בבית תופסת הלהקה המכובדת: עמית על סט תופים אלקטרונים, גיא בקלידים, ואני על גיטרה וחליל.

לעמית יש בבית מערכת תופים אלקטרונים מקצועית; מדובר במעקה בצורת חצי ירח העומד מוגבה מהרצפה,  ועליו מותקנים עשרות לוחות פלסטיק שעליהם מרביצים כמו על תופים מסורתיים. הסאונד יוצא אמנם דרך רמקולים אבל הוא נשמע משכנע ביותר. אלא מה, להתקין ולפרק את המערכת לוקח כמה שעות טובות ולכן עמית סוחב איתו רק "תוף באס" (שזה בעצם – רק הדושה של התוף, כאמור – הכל דיגיטלי) ולוח פלסטיק גדול עם 12 חיישנים שעליהם הוא מתופף. והתוצאה – עדיין מרשימה ביותר. בנוסף לזה, לעמית יש שלל שטיקים בנגינה, כולל תנועות משעשעות למשיכת תשומת לב וכן נטיה מושרשת עמוק לעבור לקצב "אסטה אסטה" ברגע שהוא לא בטוח איך ללוות את החלק הנוכחי של השיר.

לגיא, לעומת זאת, יש מקלדת כבדה ומכובדת (שהוא לא מפסיק לספר איך קנה אותה כמציאה מיד שניה במחיר זול להדהים), מלווה במעמד (אי אפשר לשים מקלדת כזו על הברכיים) ובטרולי שלם מלא כבלים וחוטי חשמל ומיקסר ושטויות. גיא מסביר שהוא קנה את האוטו הענק שלו במיוחד בשביל שיהיה לו איך לסחוב את כל הציוד הזה להופעה אחת לחודשיים.

ואילו אני, מי שבעבר התמחה בסחיבת ציוד ופחות בנגינה - תכננתי לבוא רק עם חליל. ככה זה כשאתה במדינה חדשה ואין לך כלום. אלא שהעורך המוזיקלי העיר בצדק שאי אפשר לתת לחליל לנגן את השירים ב-"ערב שירה בציבור", שכן אז החליל שר ואילו הציבור שותק. הסכמתי והתנדבתי לעבור לגיטרה במקום, ולחדש לשם כך את כישורי הרדומים בפריטה. שאלתי מגיא את הגיטרה הישנה והאומללה שלו, שכבר פעמיים נשבר לה הצואר אחרי שהפילו אותה והיום היא מודבקת בדבק נגרים ומצפה להתפרק סופית בכל דקה. בשארית כספי (בשל תכנון תזרים מזומנים לקוי יצא שכמעט חציתי את קו האפס בבנק) קניתי מיתרים, מיקרופון לגיטרה ועמוד תוים, ובשבוע שקדם למופע עשיתי עליה תרגילי כושר מדי יום.

לערב השירה גיא הכין לנו 40 שירים, אותם יש לנגן בקצב רצחני לפני שהקהל יברח ובשאיפה שלא לשעמם עם שירים שאף אחד לא מכיר ("סוס מעץ" של נורית גלרון?). עשינו 4 שעות חזרה מרתונית לפני הערב – מעבר מהיר על כל שיר, בלי יותר מדי חזרות - וככה הגענו למופע.

אז איך היה? ה-"קונצרט" היה לפני קצת יותר משבועיים, היה כיף והיה מצויין וכולם מאוד נהנו ואפילו הספקנו לעשות את רוב השירים. אני מאוד אהבתי לתת קצב על הגיטרה, ונהניתי להקשיב לגיא ולעמית ולתמוך בהם (נגינה, למי שלא יודע, זה בעיקר הקשבה). לשלושה מהשירים כתבתי לי עיבוד/אילתור בחליל כדי לגוון קצת את הצליל והקהל אהב מאוד (שזה כיף – ובשביל זה הרי באתי). השיר היחיד שלא כל כך הסתדר לנו היה "הפרח בגני", וקשה להסביר (צריך לשמוע) עד כמה השירה, הקצב בתופים, הנגינה בפסנתר ואפילו הלווי שלי (ואני אמור להיות מקצועי, לא?) נשמעו כולם עקומים לגמרי. כל מה שיש לי להגיד זה שאסור לתת לאשכנזים לנגן מוזיקה מזרחית.

ומהמוזיקה מלפני שבועיים אני עובר לשבוע הנוכחי... השבוע נפגשתי עם ג'ף גבהרט בסן פרנסיסקו. עם ג'ף התחלתי להתכתב בשנת 1996, לגמרי במקרה, בהקשר ללהקת קאמל. הכרנו דרך קבוצת דיון באינטרנט ויצא לנו להתכתב קצת "מחוץ למעגל" של הקבוצה. כשה