30/11/2008 - כואב הלב

היום אבדתי את אחי, אחי נפטר ממחלה, המחלה זאת שקוטלת ולא בוחלת בגיל מין ודת, בסך הכל היה בן 57, בחור צעיר, רופא משפחה וילדים, גילה את זה  לאחר שהיה בחופשת סקי, נפל והלך לרופא משום שחש כאב בגב, הוא חשב שזה מהמכה, אך בדיעבד יתברר שהוא מגדל גידול ממאיר בקיבה, הוא החל עם טפולי כימו', לאט לאט החל להחלש ולהתדרדר, וכך לאחר חודש וחצי, השיב את נשמתו לבורא.

מסכן היה שדוף וחלש, כואב לי על הדרך שנגמר, היה עדיף ולא היה עושה את כל הטיפולים, ממילא לא היה סיכוי שיצא מזה, כך לפחות היה נשאר יפה, כמו שאני זוכרת ואזכור אותו, אני משתתפת בצער אחותי אשתו וילדיו. וכמובן בצערי, שלא נדע יותר צער וכאב.

7/11/2008 - למה? - נכתב בעקבות רצח רבין 4.11.95

למה ומדוע? קורה שאתה יושב וחושב ושואל את עצמך, למה?

מדוע קורים כל מיני דברים?

למה הוא בוכה?

ומדוע זה הוא אונס?

איך קורה שנפרדים, והקטנים סובלים?

האם נכון הדבר שהם אכלו את הבוסר, ואנו נושאים את כאבי השיניים?

מדוע אין מתחשבים בנו?

מי בוחר? ומי שואל?

הייתי רוצה שהכל יהיה ורוד ויפה, אך האמת היא שזה יהיה משעמם,

והצבע יהיה אחיד ולו מעניין.

ובכלל זה חלום כמו השלום, שגם אותו רצחו בכדור, אז מה נשאר.

ובנתיים זה נהרג, וזה נדקר, וההוא נפצע, ואנחנו נגמרים, משום שאבינו

עלה לשמיים. ואין דין ואין דיין. הכל פרוץ, הכל מותר.

אנחנו בסך הכל רקמה אנושית אחת חיה, שאם אחד מאיתנו הולך מעמנו,

לכולנו כואב באותה המידה.

פעם אמרו לי שיהיה טוב, נראה לי שעבדו עליי, פשוט לא אמרו לי מתי.

מדוע אומרים את זה, ומדוע זה צריך להיות כמו שזה, זהו אנו נגמרנו,

לאט ובטוח.

למה לעזאזל זה קרה?

שרצחו לנו את ראש הממשלה

אתה שם למעלה,

ואנחנו כאן קטנים מאד מאד למטה.

מתים מגעגוע.

לכבודך יצחק רבין היקר.

השם יקום דמך.

7/11/2008 - דמיון

לו יכולתי לצבוע את החיים,

הייתי צובעת אותם אפורים,

עם הרבה שושנים וורדים,

חלקם פתוחים וחלקם סגורים.

לטייל ביניהם יכולתי.

לגעת  בהם אם רציתי.

אך רק אקרב, והם מתרחקים,

רק אגע והם נסגרים.

הרי אני אותם יצרתי,

מדוע נרתעים הם ממני?

רק זאת אדע, ממני הם נסוגים!

פן אדביקם בטעם החיים,

שהוא מר ונמהר.

אך למה אני נופלת?

נופלת נחבטת.

לפתע אני כאן,

הגעתי לא מזמן.

7/11/2008 - כמו זוג יונים

הייתי רוצה לשבת על שפת הנהר, תחת עץ תדהר, ומסביבי שמש ואהבה שקט ושלווה.

לשבת עם בחיר ליבי ולהקשיב למנגינת ליבי.

אך עצוב לי כל כך, ושומם, ליבי קם ומתקומם.

פה אני ומצידי ילך כל היקום.

אנו נפסע בין הפרחים יד ביד כה אוהבים, שקטים ומביטים אחד בשני.

והצבעים מסביב ורוד אפור ושני.

הכל פורח ולבי שמח.

אתה ואני יוצאים לשוח.

אוהבים ויפים,

כמו זוג יונים.

7/11/2008 - אישי היקר

אותך אוהבת יותר מחיי שלי.

מוכנה לתת, מוכנה לספוג.

אותך רוצה, אותי להרוג.

לא ידעתי אותך בשום עולם,

היית בשבילי, ותהיה עד עולם.

אתה כמו אויר, כמו השמש לפרח.

אנא נסה לשכוח, נסה להבין.

אני אסלח, ואותך אבין.

אני כל כך אוהבת ודואבת,

רוצה אותך לידי, ולרגע לא.

חפש את עולמך, לא בעולמי.

שנינו כמו קווים מקבילים

לעולם לא נפגשים,

אך עם זאת,

אוהב אותך לעולמים.

7/11/2008 - תקווה לבנה- שיר לילדיי שעוד לא נולדו אז

נכתב בשנת 93

אם היה לי ילד

הייתי אותו אוהבת.

אם בת,

תמיד הייתי סולחת.

אך יבוא יום, וזה יהיה,

תהיה אהבה, תקווה תהיה.

לא אשבר ולא אקמול.

יש לי כוח יש בי אהבה.

יש לי את התחושה,

כנגד כל הסיכויים,

אצליח, ואם הוא ירצה,

יבוא ויתרצה.

7/11/2008 - אתה- מוקדש לבעלי

אתה מאור עיניי

תמצית חיי

כדם בעורקיי.

קשה לי אתך ובלעדיך גם.

אך אתה כל שיש לי בעולם.

כל כך דואג ואוהב

כואב ושותק.

אילו יכולתי לפתוח את סגור לבך,

היה לי קל וגם לך,

שנינו בספינת החיים,

אל האושר שטים,

אל היעד לעד.

7/11/2008 - אילו

אילו יכולתי ואילו לא

מה ההבדל?

ממילא בסוף אעלם.

אני חשה את עצמי

רוצה להרגיש רצויה

אולם עם זאת דחויה.

שונאת ואוהבת

שמחה וכואבת

אינני מוצאת כל מוצא,

אך הנה זה בא.

אני הולכת פורשת ידיי

ומרגישה שזה לא די.

יורדת שאולה לתהום.

וראה זה פלא מה טוב,

רוצה להישאר כאן בחשכה,

אך גם שם אני דחויה.

אילו יכולתי ואילו לא.

7/11/2008 - שירים מהמגירה - עייפה

אלה שירים שכתבתי לפני שנים, לפני שאמצתי את ילדיי.

עייפה  25.6.93

אני עייפה אין לי כוח

מרגישה כמו בועה ברוח

ללא כוח התנגדות.

נישאת ועולה מעלה מעלה,

לפתע מרגישה לחץ,

משהו בתוכי מתבקע,

זו אני שמתנפצת לרסיסים,

לבועות קטנות ובלתי תלויות.

כל העולם נראה כאילו,

אש בוערת בתוכי.

רוצה לכבות אותה,

אך נהנית מהתחושה,

אני עולה ומתעופפת

רוצה כל כך, ופתאום לא.

נמצאת בנדנדה ללא מטרה,

ושוב נוחתת ברכות.

אני עייפה, כל כך עייפה.

7/11/2008 - יום שישי הגיע

הנה עוד שבוע עבר, השבוע שהיה היה קצת לחוץ ומלחיץ, היתה לי יום הולדת ב-2.11 , והגיע מכתב מעו"ד, שמעקלים לי את הבית, הבית כבר שלי, באוגוסט סיימנו לשלם את המשכנתא, אבל הצטברו כל הפיגורים, ולכן החליטו לעקל, תודה לאל שיש חברים, שעזרו לנו לצאת מהבלאגן. עכשו אפשר לנשום קצת.

שתהיה בריאה הבת שלי כמה שהיא מדברת, כולה בת 5 , איך אמר קושניר, לא מפסיקה ללקט, ולאסוף איפורמציה. זהו גמרנו לאכול תודה לאל עכשו רואים סרט יש קצת שקט.

31/10/2008 - כן אני עדיין כאן

בעוד יומיים יש לי יום הולדת, אני אהיה בת 46, לפעמים מרגישה ילדה, ויש פעמים מרגישה בת אלף, החיים לפעמים כבדים כאלה, כאילו אין חשק או כוח להרים את הראש, רוצה לעשות עם עצמי משהו, ולא יודעת מה.

כנראה שוב אני באחד הימים האלה של הדכאון. גם אשה, גם עקרב, וגם בגיל מעבר כזה של לא פה ולא שם.

לפעמים רוצה למות לפעמים רוצה לחיות, נקווה שיהיה טוב.

3/09/2008 - אלוקים נותן אגוזים למי שאין שיניים.

אני מנסה לעכל מה קורה לנשים האלה איך הן יכלו לעשות את המעשים הללו, זה בשר מבשרם, שלא לדבר על הסבא החלאה הזה, איך אפשר?

אני מסתכלת על העניין בזעזוע עמוק, אני אם מאמצת, ובתי הקטנה בת 4, אלוהים נתן להן מתנה, והן פשוט זרקו אותה, אלוהים נותן אגוזים למי שאין שיניים. ככה זה בחיים מה שבא בקלות כנראה אפשר להוליך אותו בקלות.