נכנסנו ביחד לבית הקפה "angeliqu". במבט ראשון נראה לנו מאוד מוכר. לא שהיינו שם אי פעם, פשוט העיצוב והאווירה מדמים לו מראה וסגנון של בתי הקפה פה בארץ. אולי זאת גם המטרה; שכל ישראלי שיכנס אליו ירגיש בבית. רק חסר שנזמין "hot water, small glass" עם הקפה הטורקי של עלית. דווקא בגלל תחושת הביתיות הזאת התחלתי לחשוב שאולי באמת היא צודקת. יש לי סיכוי לא רע להצליח בעבודת מלצרות בניו יורק. חיזוק נוסף שקיבלתי במסגרת שהותי הקצרה שם הוא שנוכחתי לדעת שכולם דוברי עברית, אפילו בינם לבין עצמם. ז"א שאין באמת צורך לנשוך את השפתיים ואפשר להפסיק לכסוס ציפורניים, כל עוד נותרו כמה שלמות. "ברומא התנהג כרומאי" ובבית קפה ישראלי, התנהג כאילו היית בישראל. אני לא יודע אם זה אומר שמותר להתחיל לצעוק ולדבר בפלאפון בקולי קולות ואני מקווה שלא, אבל לפחות מחסום השפה הוסר בכל הקשור למחשבה על עבודה בחו"ל.
בשלב הקינוח (יש להם אחלה עוגות שבעולם), ראיתי את המנהל מגיע. אף אחד לא אמר לי שהוא המנהל, אבל תמיד במסעדה ניתן לדעת מי הבוס ומלצרות בניו יורק אינה שונה. סיימתי לאכול, נשמתי עמוק, שיננתי מבעוד מועד שלושה משפטי מחץ באנגלית וניגשתי אליו. בדיוק הוא היה שקוע בשיחה בפלאפון שהתנהלה נטו בערבית. הוקל לי מאוד. שאלתי אותו בעברית כמובן אם יש להם מקום במלצרות בניו יורק לעובד חדש. הוא בחן אותי ככה במבט תקריב מכף רגל על ראש ושאל אותי קצת על ניסיון קודם. במקרה באמת עבדתי קצת בירושלים בחנות בייגלס, אבל אני ממש לא חושב שניסיון הוא הכרחי בבית הקפה שלנו. היו לנו מלצרים ששברו כוסות וצלחות ועשו פדיחות כאלה, שבין אם היה להם ניסיון או לא, זה עבר בשלום ואפילו בצחוקים. (מצד המלצרים כמובן, הבוס צחק קצת פחות...) |
