אני לא באמת מתכוונת למה שכתוב בכותרת.
לפעמים יש לי כל כך הרבה בעיות בבת אחת.. שזה גורם לי לרצות את זה.
והאמת ? נמאס לי כבר מכל כך הרבה דברים בעולם הזה.
מהבצפר , מהאנשים בעולם הזה , מהמשפחה.
ובקיצור? מהכל.
אף אחד לא יכול לעזור לי.
גם אני לא יכולה לעזור לעצמי.. והלוואי ויכולתי.
אני מרגישה כזו מועקה.. כזה דכאון.
כל היום עם פרצוף עקום, כל היום עייפה אין חשק לכלום , אין כוח לכלום , אפילו תאבון אין לי.
אני לא יודעת מה קורה לי.
אני יודעת שאני משתגעת וכבר לא יכולה .
לאף אחד לא אכפת ,כולם הופכים את המצב ליותר קשה בלי לשים לב.
כל אחד בא ורב איתי .. כאילו שלא חסר לי מצבי רוח.
הלוואי והיה מישהו אחד שהיה מבין אותי ועוזר.
הלוואי והייתי חוזרת לכיתה ז' .. הייתי מאושרת אולי לא ידעתי אז.
אבל .. 'עד שלא מאבדים משהו.. לא מעריכים אותו' וזה משפט כלכך צודק ונכון.
הלוואי ויכולתי ל'דלג' על התקופה הנוראה הזו ולהמשיך הלאה עם כוחות חדשים.
הלוואי ויכולתי להתחיל חיים חדשים.. ואז מה אם זה לברוח מהצרות.
כן.. לעבור עיר /ארץ.
אף אחד לא ידע שכלכך קשה לי.. למה אני כזו סגורה ולמה אף אחד לא מבין?!?!!?
| 
