אני יושב בשדרה, מתחת לביתי החדש, וקורא ספר. בצל העצים, הרוח הקרירה משכיחה ממני את השמש שצלתה אותי בירושלים פחות משעתיים קודם לכן. לאחר כשעה וחצי, אני קם ומתחיל להסתובב, ללמוד את השכונה החדשה שלי. ההרגשה (אולי בשל המעבר המהיר בין הערים - לצאת מהמיטה בתל אביב, להתעורר בירושלים, לחזור מיד לשכונה שבה מעטים כל כך הרחובות בהם כן היית, דבר נדיר בעיר בו נולדת) היא כשל טיול במדינה זרה, ביום שבת או חג (ואכן כך הדבר), כשכל בתי-העסק סגורים (גם בזה שונה השכונה משאר העיר שסביבה), והדבר הטוב ביותר לעשות הוא לשוטט ברחובות הקטנים עד למציאת ספסל תחת עץ מציל בשדרה או בפארק.
השוטטות מובילה אותי לרחוב הלל, ופתאום תוקף אותי בלבול. באיזו עיר אני נמצא? הנה, שביל קטן, שלוש מדרגות ואהיה במדרחוב, שם אוכל לצפות במלצרית היפה, בצעירים אוכלים ארוחת בוקר - סלט מתוחכם ובירה פשוטה, ובינהם יעלי ואני עצמי של הבוקר. ההזיה קורצת לי, אך אני מצליח להסתובב, להתרחק ולהמשיך לתור כטוריסט את הרחובות הקטנים, הבתים הישנים לצד המשומרים-מחודשים ופינות החמד. "הבוקר היה נחמד", אני חושב. ישנן רק מעט נשים שהיו מסבות לי את אותו האושר בבוקר זה, ואפילו אחת לא היתה מסבה לי יותר ממנו. וגם הערב הזה נחמד, ולרגע אני מתפתה להאמין שגם הערבים שיגיעו בעקבותיו.
אנשים מבוגרים הולכים בשדרה, מברכים אחד את השני לשלום בשמם הפרטי. שכני החדש, צעיר, צועק לשלום ממרפסתו לצעירה שירדה ממונית, בהמשך השדרה. הדורות אינם מתערבבים זה עם זה. בחורה יוצאת מהבניין שלי עם גיטרה על הגב, וכעבור כמה דקות, בחור אחר נכנס, עם גיטרה על הגב. שכן אחר, מבוגר, מוציא את ראשו מהחלון. מבטו חשדן כשהוא נתקל בי על הספסל, קורא - הוא מחפש אדם שהספסל הוא ביתו (כמובן שדאגתי להשאיר לו את ביתו, מרפסתו, חצרו ושאר הספסלים שלו, ומצאתי לעצמי ספסל משלי, רחוק מספיק בשביל לשמור על הנימוס, קרוב מספיק לספק הסקרנות). כשמבטו מוצא אותו, בצדה השני של השדרה, מדבר עם אישה שמקודם חשבתי שגם היא חסרת בית, אולם כעת אני בטוח למדי שהיא סתם יצאה לשוטט בשכונה בחיפוש אחרי סיגריה, הוא מזמין אותו לאכול עם אשתו ואיתו את ארוחת השבת.
אני מפתח רגשות ביתיים מהר משציפיתי, ועדיין, כשאני חוזר בערב לבית הורי ונכנס לחדר שלי, שבקרוב מאד, עניין של יומיים שלושה לכל היותר, ישתנה ללא היכר - תחושת הביתיות מתקיפה אותי באופן אגריסיבי הרבה יותר. אני פותח את דלת חדר המדרגות ומדליק את האורות בחניה, בחצר, בקדמת הבית. אני חושב שרק כשאפסיק לעשות זאת באופן אוטומטי, ויותר מכך - כשבמקום לפתוח לעצמי את הדלת אצלצל בפעמון - רק אז אפנים סופית את המעבר.
|
