..שמונה, תשע, סיבוב. עשר, אחת-עשרה, שתיים-עשרה, סיבוב. שלוש-עשרה, ארבע-עשרה... לאחר שמונה סיבובים בחדר אני מתיישב חזרה ליד המחשב. "בא, נעשה את זה שוב" אני לוחש לעצמי. בחלון חדש, אני מתחיל בחיפושים, הצלבות, ג'וקרים, תנאים והגבלות. בשעה ארבע בדיוק אני מניח את כוס הוויסקי על השולחן, מיואש, ומושך את הטלפון קרוב יותר אלי. "זה אני. אני בא".
אני מדפיס את מעט החומר שבידי. תמונה מוסתרת ולא ברורה. כמה עשרות בודדות של דפים (כשמונים דפים בסך הכל), טקסט לא אחיד בצורתו. מכתב. כל החומר מגיע מאותו המקור, וזה רע למדי, למרות היות המקור מהימן. אני צורב את הכל, בשני עותקים, ובקפריזה לא חפה מפרנויה, אני מעתיק את החומר גם לכרטיס הפלאש שלי, וטומן אותו במצלמה. ברבע לחמש אני כבר לבוש בחליפתי הטובה (מבין הנוחות, לא מבין מהחויטות), עולה על האוטובוס לעירה.
מגדלי הזכוכית והבטון מפנים את מקומם לשדות זהובים, ואני נזכר בפעם הראשונה שנסעתי אליה בקו הזה, בדיוק כך. היה זה בספטמבר, כמדומני, לפני כמעט חמש שנים. חמש שנים בספטמבר. השעה היתה רק מעט יותר מאוחרת מזו. הפלאפון הבהב ללא קול כשקיבלתי ממנה הודעה - "לא משנה מה יקרה, אני אוהבת אותך". ואולי זה לא קרה מעולם? ועכשיו אני בדרך אליה, שתעזור לי למצוא את המחליפה שלה. היא מבינה זאת, בוודאי. הדבר לא צריך להאמר מפורשות. כשהיא שואלת אותי היכן ניפגש, התשובה שלי טומנת בחובה האשמה כמו גם התנצלות. עזרי לי למצוא אותה, מכיון שאת ברחת לי. עזרי לי לעזור לה ובכך לכפר על הנזק שגרמתי לך. "עוד מעט, תתאפקי", עניתי לה (כשאני הוא זה שהתאפק כבר מספר חודשים, שהיום איני זוכר, אך אז בוודאי זכרתי היטב, בחודשים, שבועות וימים). עוד מעט אגיע לעירה, ונשב ביחד, בפנים חתומות. היא תנעץ את סכינה ללא הבעה, ואני רק אבהה בה ללא הבנה, אנסה לשנן את מבנה מצחה ועצמות לחייה, ללא הצלחה.
אבל עכשיו שוב עומדים אנחנו באותו צד המתרס, שוב משתפים פעולה. ואני שב ומסתכל על החומר שאספתי. מחפש תבניות שיכלו לי משהו שאיני יודע. מחפש השראה. אני מסתכל על התמונה, מנסה לשכנע את הפיקסלים להסתדר קצת, להתנקות, את הכובע ואת השיער להסתיר קצת פחות מהפנים. "מי את?", אני שואל, "ולמה כל זה?".
הפלאפון שלי מהבהב ללא קול. היא מודיעה שזמנה קצר. שיש לה פעילות משלה שהוקדמה. בדיוק כמו בפעם הראשונה, אני נזכר, בדיוק כמו בפעם הראשונה. אני חוזר להסתכל על החומר, כשלפתע התמונה קורצת לי. קטע קצר מאוקטובר 2006, שנמחק ביסודיות ממקורו המקורי, ושנמצא כרגע רק בשני מקומות - האחד ידוע לי, ואת השני אני מחפש - על הקטע הזה התמונה מצביעה. אני קורא שוב את ההודעה שקיבלתי רק לפני רגע. תנועת יד לא רצונית ממששת את קרסולי, כשההבנה פתאום מאירה את עיני.
|
