אני מת על ניו יורק סיטי. עד היום כשאני יושב ומהרהר בכל המקומות ברחבי העולם בהם ביקרתי, ניו יורק לוקחת את אחת מהמדליות הראשונות. הייתי נותן לה זהב, אבל אני גם מת על אנגליה, אז אולי היא תקבל את הכסף. החלק שגרם לי לאהוב את העיר הזאת ברמה כה גבוהה, הוא הדרך הזאת, שעברתי מדי יום ביומו לקראת 6 בערב כשבית הקפה היה הופך לפאב. הדרך הזאת, מחלקה הצפוני (בו ממוקמת הדירה) לחלקה הדרומי (בו ממוקם הפאב) של מנהטן הייתה רצופת חוויות שלא מהעולם הזה. אתה הולך בין ההמון השועט כמו בסרט הוליוודי. כולם חצי הולכים חצי רצים, עוברים כל מדרכה באור אדום, אף אחד לא שם קצוץ על חוקי התנועה. בקטע הזה כמובן שהרגשתי בדיוק כמו בבית, הרי כל ישראלי יודע מה זה לצפצף על אור אדום/ירוק/זכות קדימה והולכי רגל. בארץ אלה מושגים שנועדו ליופי ולנוי, לא ליישום. ככה גם שם, כולם עסוקים בלרדוף אחרי הזמן. אנשים שונים מכל קצוות תבל, חושבים שאצלנו זה כור היתוך, חכו שתהיו במנהטן בניו יורק. את מי ואת מה לא פגשנו שם. היינו במוזיאון לnatural" history" ושמענו מסביבנו לפחות 10 שפות שונות בו זמנית. אבל אתם יודעים מה הכי יפה, מה הכי אהבנו שם שפשוט חבל, באמת חבל שאין בארץ? שכל אותם אנשים, דוברי 10 שפות שונות בו זמנית, מתנהגים כ"כ יפה אחד לשני, לא להאמין. האמריקאים בניו יורק רגילים למגוון עמים ותרבויות והם כנראה הפנימו את זה. עברתי ברחוב ואני רואה חבורת בנים שחורים, לבנים, סינים והיספנים. איכשהו כולם ביחד, לבושים בצורה דומה, דוברי אנגלית שוטפת, רק הפנים שלהם מסגירות שעוד יש הבדל כלשהו ביניהם. בגלל זה כ"כ כיף להיות ברמן בניו יורק. רק שם אתה יכול ללכת ברחוב, לראות חבורה כזאת ולדעת שאם היית נשאר שם מספיק זמן, אפשר היה לצרף גם ישראלי לנבחרת הזאת ואף אחד לא היה מרגיש בהבדל.
|
