עכשיו נחזור אחורה קצת לתקופה שבה הייתי צעיר ויפה. טוב, מספיק עם הנוסטלגיה, אני עדיין צעיר ויפה. עם זאת, היו אלה זמני השחרור. זמנים טובים, העולם עומד פתוח ומזמין לעיניך ואתה רק צריך לבחור. כמצופה מילד חומרני טוב, בחרתי באופציה של הכסף. נסעתי לאנגליה, מכרתי תמונות, מסגרתי ציורים, הרווחתי מיליונים. טוב נו, אז לא בדיוק הוזמנתי לנשף של המלכה אליזבת' בארמון באקינגהם, אבל באמת הרווחתי המון כסף. הייתי שם במצטבר חצי שנה, שזה בהחלט זמן לא מבוטל והתחלתי להרגיש שמיציתי.
אתם בטח תשנאו אותי על מה שאני הולך להגיד, אבל אבל אחרי אותה עבודה בחו"ל פשוט לא ידעתי מה לעשות עם הכסף. הייתי קצת אובד עצות. חשבתי על אפשרויות שונות והחלטתי שלא ממש בא לי לעבוד שוב ועדיין לא רציתי לשוב למולדת, אז המשכתי בטיול. חברים המליצו לי על המזרח הרחוק שיהיה שונה בעליל מכל מה שראיתי וחוויתי עד עכשיו, ונטיתי להסכים עמם. כרטסתי טיסה ישירה לטוקיו והמשכתי לסבב מדינות שכנות. בשביל בחור כמוני, להיות מוקף פתאום בהמון אנשים קטני מידות עם עיניים מלוכסנות היה ממש מוזר. כולם שם מאוד אופנתיים, כאילו יצאו מאיזה ירחון אופנה עלית. אני לא בטוח מי התלהב יותר, כי לא חסרו פעמים בהן אני נעצרתי ברחוב ע"י חבורה של תלמידות יפניות שביקשו ממני תצלום משותף. כנראה בשבילן בחור לבן באמצע הכפר זה אירוע מסעיר לא פחות. מה אכפת לי, קיבלתי את 15 דקות התהילה שלי.
בפועל, 15 הדקות נמשכו שלושה חודשים בהם שהיתי שם ואז כבר התחלתי להרגיש געגועים הביתה. יש הרבה דברים במזרח, אבל ביסלי גריל הוא לא אחד מהם. סיבה נוספת וכנראה קצת יותר עיקרית, היא שחברה שלי הייתה בארץ והשתוקקתי לראות אותה שוב. |
