15/10/2008 - מת על ניו יורק סיטי

אני מת על ניו יורק סיטי. עד היום  כשאני יושב ומהרהר בכל המקומות ברחבי העולם בהם ביקרתי, ניו יורק לוקחת את אחת מהמדליות הראשונות. הייתי נותן לה זהב, אבל אני גם מת על אנגליה, אז אולי היא תקבל את הכסף. החלק שגרם לי לאהוב את העיר הזאת ברמה כה גבוהה, הוא הדרך הזאת, שעברתי מדי יום ביומו לקראת 6 בערב כשבית הקפה היה הופך לפאב. הדרך הזאת, מחלקה הצפוני (בו ממוקמת הדירה)  לחלקה הדרומי (בו ממוקם הפאב) של מנהטן הייתה רצופת חוויות שלא מהעולם הזה. אתה הולך בין ההמון השועט כמו בסרט הוליוודי. כולם חצי הולכים חצי רצים, עוברים כל מדרכה באור אדום, אף אחד לא שם קצוץ על חוקי התנועה. בקטע הזה כמובן שהרגשתי בדיוק כמו בבית, הרי כל ישראלי יודע מה זה לצפצף על אור אדום/ירוק/זכות קדימה והולכי רגל. בארץ אלה מושגים שנועדו ליופי ולנוי, לא ליישום. ככה גם שם, כולם עסוקים בלרדוף אחרי הזמן. אנשים שונים מכל קצוות תבל, חושבים שאצלנו זה כור היתוך, חכו שתהיו במנהטן בניו יורק. את מי ואת מה לא פגשנו שם. היינו במוזיאון לnatural" history" ושמענו מסביבנו לפחות 10 שפות שונות בו זמנית. אבל אתם יודעים מה הכי יפה, מה הכי אהבנו שם שפשוט חבל, באמת חבל שאין בארץ? שכל אותם אנשים, דוברי 10 שפות שונות בו זמנית, מתנהגים כ"כ יפה אחד לשני, לא להאמין. האמריקאים בניו יורק רגילים למגוון עמים ותרבויות והם כנראה הפנימו את זה. עברתי ברחוב ואני רואה חבורת בנים שחורים, לבנים, סינים והיספנים. איכשהו כולם ביחד, לבושים בצורה דומה, דוברי אנגלית שוטפת, רק הפנים שלהם מסגירות שעוד יש הבדל כלשהו ביניהם. בגלל זה כ"כ כיף להיות ברמן בניו יורק. רק שם אתה יכול ללכת ברחוב, לראות חבורה כזאת ולדעת שאם היית נשאר שם מספיק זמן, אפשר היה לצרף גם ישראלי לנבחרת הזאת ואף אחד לא היה מרגיש בהבדל.     

15/10/2008 - למרות הקושי מצאתי עבודה

אמרתי הרי שהחבר המסטול שלי עכשיו החליט ללמוד בקורס ברמנים. הרי פה בארץ אין ממש סיכוי למצוא עבודה מבלי לעבור איזה קורס או הכשרה שנוגסת לך בכספי הפיקדון של צה"ל. כשאני החלטתי להפוך לברמן בניו יורק לא הייתה לי שום הכשרה. קיוויתי לטוב. אחרי השבוע הראשון של השופינג, החלטנו שהגיע הזמן לעבוד על להיות ברמן במנהטן. הייתי פשוט עובר בין כל פאב או בר אפשרי, נכנס ושואל אם מחפשים עובדים. מה אני אגיד לכם, לא השבוע הכי יפה בחיי. הייתי על סף דיכאון. כאילו, איך בכלל חשבתי שיהיה קל להיות ברמן בניו יורק כשזה ממש בלתי אפשרי. כמה שכולם מספרים שאין בעיה למצוא עבודה בחו"ל בניו יורק, ככה היה קשה למצוא. כולם בקשו מס' ביטוח לאומי, שכמובן לא היה לי כי אני לא אזרח אמריקאי והייתי צריך לחרבש איזה מספר ולהמשיך הלאה. ברור שכבר לא קיבלתי מאף אחד שיחת טלפון. השארתי מספרי טלפון ברחבי העיר במטרה להפוך לברמן בניו יורק. למזלי, לסיפור הזה היהhappy end . באחד מימי השוטטות בדרום מנהטן נכנסתי לפאב שהתנגנה בו מנגינת ג'ז משובחת. דיברתי עם המלצרית שהייתה אמריקאית חביבה בגילי. היא הפנתה אותי לאחראי משמרת שאמר שהגעתי בזמן מעולה כי הברמן שלהם עוזב בעוד שבוע והם בדיוק היום התכוונו לתלות שלט "wanted". לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. איזה תזמון מעולה, לא להאמין. הם גם היו כ"כ מרוצים שהם לא צריכים לראיין ולחפש ושהגעתי להם משמיים. לא שאלו אותי אפילו על קורסים, רק אמרו לי להגיע למחרת להתלמדות קצרה. חזרתי הביתה לדירה הקטנטונת שלי ושל חברה שלי בצפון מנהטן וחגגנו עד אור הבוקר כי ידענו שעניינים מתחילים להסתדר. אם אני אהיה ברמן בניו יורק זה צעד לכיוון הנכון.

15/10/2008 - טיולים, שופינג ומתחילים לעבוד בניו יורק

אז ככה יצאנו משדה התעופה האפור בניוארק, ניו ג'רזי אל פתח העתיד שלנו בעיר הגדולה ושלי ספציפית בתור ברמן בניו יורק. כמו שכתבתי פה בפעם הקודמת, אני לא ממש יודע מה גרם לי לחשוב דווקא על ברמן במנהטן בתור עבודה בחו"ל והקריירה הפוטנציאלית שלי בזמן שהיה לי ולחברה שלי בניו יורק, אך כך קרה. זה לא שישר נחתנו לתוך העבודה. קודם ארגנו לנו שבוע טיולים בעיר המדהימה הזאת. מובן מאליו שכשאני אומר טיולים, אני מתכוון לשופינג. אי אפשר להימנע מזה. חנויות מעצבים בשביל החברה, חנויות ספורט ומותגים המוכרים בשבילי. התנין או הפרש על הסוס  את כולם רכשתי והתחדשתי. חברה שלי קנתה כ"כ הרבה שכבר שלחנו משלוח ראשון הביתה. כפי שגילינו בהמשך, זה היה אחד מיני רבים.

12/10/2008 - לכבוש את ניו יורק

יומיים אחרי החזרה, בשיחה עם החברה, החלטנו לטוס שוב, הפעם יחד ולניו יורק. עכשיו כבר מתחיל להתקשר עניין ה- ברמן בניו יורק...קצת סבלנות.

במטוס ישבנו יחדיו, היא ליד החלון ואני מציץ מעבר לכתף, שנינו מתרגשים, מתים לרדת ולכבוש את ניו יורק. ידעתי שאני הולך למצוא עבודה בחו"ל בדיוק בעיר המדהימה הזאת. האמת היא שמאודי לא לקחתי קורס ברמנים, אז אין סיבה מיוחדת שהג'וק של להיות ברמן במנהטן נכנס לי לראש. אבל בדיוק כמו שאין סיבה בעד, אין גם סיבה נגד. כבר במטוס החלטתי ללכת על זה.

הנחיתה:

12/10/2008 - קצת נוסטלגיה

עכשיו נחזור אחורה קצת לתקופה שבה הייתי צעיר ויפה. טוב, מספיק עם הנוסטלגיה, אני עדיין צעיר ויפה. עם זאת, היו אלה זמני השחרור. זמנים טובים, העולם עומד פתוח ומזמין לעיניך ואתה רק צריך לבחור. כמצופה  מילד חומרני טוב, בחרתי באופציה של הכסף. נסעתי לאנגליה, מכרתי תמונות, מסגרתי ציורים, הרווחתי מיליונים. טוב נו, אז לא בדיוק הוזמנתי לנשף של המלכה אליזבת' בארמון באקינגהם, אבל באמת הרווחתי המון כסף. הייתי שם במצטבר חצי שנה, שזה בהחלט זמן לא מבוטל והתחלתי להרגיש שמיציתי.

אתם בטח תשנאו אותי על מה שאני הולך להגיד, אבל אבל אחרי אותה עבודה בחו"ל פשוט לא ידעתי מה לעשות עם הכסף. הייתי קצת אובד עצות. חשבתי על אפשרויות שונות והחלטתי שלא ממש בא לי לעבוד שוב ועדיין לא רציתי לשוב למולדת, אז המשכתי בטיול. חברים המליצו לי על המזרח הרחוק שיהיה שונה בעליל מכל מה שראיתי וחוויתי עד עכשיו, ונטיתי להסכים עמם. כרטסתי טיסה ישירה לטוקיו והמשכתי לסבב מדינות שכנות. בשביל בחור כמוני, להיות מוקף פתאום בהמון אנשים קטני מידות עם עיניים מלוכסנות היה ממש מוזר. כולם שם מאוד אופנתיים, כאילו יצאו מאיזה ירחון אופנה עלית. אני לא בטוח מי התלהב יותר, כי לא חסרו פעמים בהן אני נעצרתי ברחוב ע"י חבורה של תלמידות יפניות שביקשו ממני תצלום משותף. כנראה בשבילן בחור לבן באמצע הכפר זה אירוע מסעיר לא פחות. מה אכפת לי, קיבלתי את 15 דקות התהילה שלי.

12/10/2008 - ניו יורק, ברמניות ואני

היום בצהריים חבר שלי, המחוק הזה, התקשר אליי ופתח את השיחה ביציאה חדשה שלו (ויש לו רבות). הוא רוצה לקחת קורס ברמנים ולהפוך לברמן מוסמך. אין, פשוט אין עליו ועל הרעיונות שלו. כל יום קורס חדש, כל יום עיסוק אחר. אמרתי לו: "אחי, אם הקטע שלך זה להיות ברמן עכשיו, אז תחשוב בגדול, למה לא ברמן בניו יורק?" אתם בטח אומרים לעצמכם: "מה הוא קשור עכשיו עם הברמן בניו יורק". אני ועוד איך קשור. אני גבירותיי ורבותיי, שירתי נאמנה לא רק את מדינתנו, אלא גם את אנשיה הטובים של ארה"ב בתור ברמן בניו יורק. תאמינו לי, אין כיף גדול מזה.