בתור מי ששקוע בעשור האחרון במערכות חינוך למיניהן עד צואר, לא יפתיע אף אחד לשמוע שאני מאמין גדול בחינוך.
משום מה נדמה לי שיש למבוגר שחושב משהו, יכולת להשפיע על צעיר ממנו. עוד לא ראיתי את זה קורה- אבל אני עדיין מאמין בזה. ככה זה אמונה.
וכהוכחה לעוצמתו הבלתי ניתנת לעירעור של תהליך חינוכי- הנה הסיפור הבא:
אני אחראי פה על קבוצת תפילה, אבל בעוד שבכל אספקט אחר בית הספר כאן שונה מכל מה שהכרתי בארץ, הרי שהדחייה מתפילה כנראה חוצה גבולות, ומתבטאת באופן דומה בכל העולם.
אין ספק שהטקטיקה המובילה בעולם לעניין תפילה, כלומר, להכניס קבוצת אנשים שזה ממש לא מעניין אותם לחדר, להגיד להם "יש לכם 30 דקות. תתפללו. עדיף שתתרגשו גם- אבל לא חייבים", ולבלות 25 דקות מתוך השלושים באמירת "ששששש!"- מוכיחה את עצמה יפה. עובדה שמבוגרים ממשיכים לעשות את זה לצעירים- ואפילו לעצמם לפעמים.
אני יכול לדבר על זה עוד הרבה- אבל נמשיך בסיפור.
ראיתי שמצב הנחת התפילין בקבוצה שלי הוא על הפנים. מניחים תפילין מעל לסווטצ'ר, אחרי חמש דקות הן נופלות ומדלדלות להן בתנועת מטוטלת מתחת ליד, שלא לדבר על התפילין של ראש, שמכיוון שלא הותאמו מהבר מצווה, מתנשאות להן בגאווה על ראשי הקרקפות, כהתנחלות על גבעה.גם היחס לתפילין עצמן היה מזעזע.
החלטתי לפעול ליקון המצב.
כנסיון לרענן קצת את התפילה, בכל יום יש תורנות של התלמידים ושלי לאמירת דבר תורה. אז כשהגיע תורי, דיברתי על תפילין. מה זה בכלל, מה יש בהן, למה הן חשובות, איך צריך להתייחס אליהן, ואפילו איך להניח אותן.
מבסוט מעצמי, הסתובבתי בינהם בתפילה, ולימדתי אותם להניח תפילין, ובסוף התפילה הרגשתי שעשיתי משהו בעולם.
אלא שאז הייתה לאחד התלמידים בעייה. הוא היה צריך להחזיר את התפילין לארון שבפינת החדר, אבל הוא עצמו היה בפינה השנייה, 3 מטר משם. סליחה- 9 פיט. אכן בעיה.
למזלו, החבר שלו, היה כבר ליד הארון, אז הוא מסר לו אותן.
אל מול עיני הנדהמות, ופי הנפער בהילוך איטי, עשו התפילין את דרכם באויר, בתנועה קשתית מושלמת בזמן שנראה לי כמו נצח.
הנצח הזה נגמר די מהר, כשהתפילין התרסקו על הרצפה, בקול שנשמע היטב בחדר למרות כסוי הלבד.
אותו הפה הפעור, והעיינים הנדהמות, פנו עכשיו לעבר התלמיד.
התלמיד, שלקח את העניין מאוד קשה, אמר לי :" he was soppose to catch it. sorry. bye"
ויצא החוצה, שורק מנגינה עליזה- החלק המעצבן של היום כבר מאחוריו...
נשארתי בכיתה הריקה וחשבתי לעצמי: "מזל שלא דיברתי איתם על כיבוד הורים, מי יודע מה הם היו עושים להם כשהיו מגיעים הביתה"...
| 
