קוראים וקוראות יקרים.
הצלחתי לסיים תואר ראשון (בארבע שנים, ובקושי רב- אבל הצלחתי)
הצלחתי לקבל תעודת הוראה (בעשר שנים- וכמעט ולא- אבל הצלחתי)
הצלחתי להקים משפחה.
הכל טוב ויפה, אבל הכל זה כלום לעומת ההישג שהשגתי בתחילת השבוע.
ומעשה שהיה כך היה:
נסענו המשפחה שלנו והמשפחה של לורה וג'סיקה, לאגם נחמד הנמצא לא רחוק מבולטימור. מקום מקסים, אגם קטן מוקף בגבעות מיוערות. חמוד.
לא ידענו שיש שם כניסה למים, ולכן ששאלו בכניסה אם נשחה, אמרנו שלא- ועל כן הכניסה הייתה בחינם (בראש כל הזמן חישבתי כמה היו לוקחים על זה בארץ...) אפילו לא היה צריך "מטמון"...
אבל כשניכנסנו ראינו שהמקום ממש מיועד לשחייה ותאווה לעיניים. מיד חזרנו לשלם את כל 7 הדולרים לכל 13 הנפשות, ותוך שנייה ערבה ואביגייל היו בתחתונים בלבד במים.
אני לא הייתי ערוך, וזה לא בדיוק מקום שנכנסים בו עם תחתונים, אבל האגם היה כל כך יפה שפשוט נכנסתי. עד כאן הכל טוב ויפה.
היה שם חבל שסימן עד איפה מותר לילדים הקטנים להיכנס, אז עוד חבל שלא הבנתי מהו, ואז ה"עמוקים". כשבאתי להכנס לעמוקים נזפה בי משרוקיתה של המצילה הכושית, ואמרה שאני יכול להכנס רק אם אני עובר מבחן שחיה. מבחן שחיה?!?! מבחן שחיה.
מה זה מבחן שחיה? צריך לשחות בין שני חבלים מקבילים, 15 מטר שלמים הלוך, ו 15 מטר שלמים חזור, ו..מוכנים לקאטצ'? בלי לגעת ברצפה!
למרות ההשפלה, סחבק הפשיל שרוולים (שלא היו לו) וניגש למלאכה.
אני שוחה ופורק את זעמי על המים: "לי? מבחן שחייה? אני? זה שנולד ליד הים? אני ששחיתי עם מטען על גבי בליל הגשרים בפלמ"ח?" אני שוחה יותר מהר, ומגיע, מסתיר את התנשפותי, למרגלותיה של המצילה שאומרת לי: o.k. michael phelps, you can stop showing off now (טוב מייקל פלפס, אתה יכול להפסיק להשוויץ עכשיו) ובזאת היא כרעה ברך והעניקה לי עולם ומלואו. סרט צהוב על היד (אנטישמית! זה בגלל שאני יהודי?) וכך יכולתי לשחות, שמח ומרוצה למקום שבו הרגליים לא פוגשות את האדמה.
כבר היה שווה כל השליחות הזאת... | 
