אז ככה: (מי שמחפש הגיגים, שיחכה להמשך- זה עדכון).
שלומנו טוב בגדול, אבל אין ספק שמדובר בצעד גדול, שדורש את זמן ההסתגלות שלו. אנחנו נעים על הציר שבין: "שמישהו יזכיר לנו בבקשה מה אנחנו עושים פה?" לבין "יהיה בסדר".
אנחנו פה בסך הכל שבועיים, והמון קרה. (על חלק מהדברים אפרט בכניסות נפרדות).
קודם כל, אנחנו בעליהם החוקיים של:
- אוטו (מיני ואן חמוד. למישהו יש הצעה לשם?). קריייזלר זה קצת נדוש לדעתי.
- פלאפונים. אדום למיכלי, וכחול לי. להם דווקא יש שם שהעניקו להם חברת הסלולרי: juke. וזה די מצחיק, כי אם הם היו יודעים עברית, הם היו עוד יותר נותנים את השם הזה- הם באמת דומים לשני ג'וקים שמסתובבים בבית. נותר רק לקוות שיהיה להם את אותו כושר השרידה....
- בית : דירה ענקית במושגים ישראלים- על פי חישוב שלנו מספיקה לחמישה חדרים- אבל יש בה רק שלושה. קיבלנו אותה דנדשה לגמרי ונקייה- כי זה מין פרויקט של בתי דירות כאלה, והיא כוללת- בריכה צמודה (נחשו מי לא היה בה אפילו פעם אחת עדיין? נכון.) שירות פינוי אשפה מפתח הבית 4 ימים בשבוע, מזגן, וכו'. מה מצחיק? שאנחנו משלמים עליה בדיוק מה ששילמנו על הדירה בירושלים. מכאן נגזרת המשוואה הבאה: ירושלים+מרפסת עם נוף לרמב"ן+עמק רפאים+גילי (ברכה) = 5 חדרים חדשים+ בריכה+ שירות זבל/ אינסטלציה ותיקונים. מ.ש.ל.
- חבור לאינטרנט ולטלפון! למי שלא מעודכן בהמתנה המסויטת לעניין הזה, כדאי שאשכנע יותר בחשיבות העניין: חיבור לאינטרנט ולטלפון!!!!###@@@.,העניין הזה, כמו הרבה עניינים בירוקרטיים אחרים כאן, פשוט הוציא לנו את הנשמה.
- ריהוט וציוד- יש לנו את רוב מה שאנחנו צריכים, אבל נשארו לדעתי משהו כמו 3 משפחות בבולטימור שאין להן משהו אצלנו בבית. אחרי השלמות ניכרות שעשינו ב target (מין חיבור בין המשביר, הום סנטר, אופיס דיפו וכו') אנחנו די מסודרים. אני ממליץ להשקיע במניות של target- כי יש לי הסיבות להאמין שברבעון הבא הם ידווחו על עליות מפתיעות ברווחים...
- חשבון בנק. גם לא סיפור פשוט- אבל הצלחנו.
כמעט את כל מה שהצלחנו לעשות כאן, היה לוקח לנו פי שבע זמן, ופי שבע דמעות, בלי העזרה של בת דודה של מיכל- לורה, ובעלה אהרון, שלא מפסיקים לעשות בשבילנו בלב פתוח. god bless them.
איך הולך למי:
נתחיל ממני (aka Mr. Ariha!)- הולך טוב. בינתיים העומס בעבודה לא גדול. קצת משעמם לי כי אין לי מכות להפריד בהן, קללות לענות להן, חוצפות, וכדורי רטלין עעפים מקצה אחד של הכיתה לקצה השני (אל תבינו אותי לא נכון. יש ריטלין- הרבה. יכול להיות שאפילו אני עם ריטלין- ולא יודע, אבל פשוט הכל יותר שקט). הם נחמדים, מחייכים, רוצים ללמוד, ו-סהדי במרומים, יש לי כיתה אחת שאפילו אוהבת שיעורי בית. עדיף קשים. ממש גועל נפש. אני אמור להכנס להילוך גבוה יותר על התפקיד השני שלי: אחראי על חינוך ישראל whatever that means- ואז אהיה קצת יותר עסוק. אני אפרט על הנקודה הכאובה הזאת בהמשך, אבל אני מופיע בכל בוקר לעבודה (בזמן!) כשלצווארי עניבה. מעבר לזה אני די עסוק עם הבית וההתמקמות, וכל שלב זרענו בדמעה, וקוצרים, נותן לי עוד קצת סיפוק.
באופן כללי, אני אשמח לא לסחוב שום דבר בעשור- שניים הקרובים (להרגע. לא נשאר פה עשור-שניים, אבל שמישהו אחר יסחב!).
מיכל:
עובדת הרבה יותר קשה ממני. מעבר עם להתמודד עם המחלות של טליה (להלן), היא גם חברת אגד לכל דבר ועניין (חוץ מהמניות). וזמן רב מהיום חולף עליה בלהסיע את הבנות ל ומהגן, כי הן בשני קמפוסים נפרדים (הקמפוס של ערבה הוא 25 דקות מכאן! (כדאי להשקיע גם בחברת הדלק exson...)). בדצמבר הסיוט הזה אמור להיגמר- כי הקמפוסים יתאחדו.
ערבה:
מסתגלת הרבה יותר טוב משחשבנו. עדיין קשה לה קצת הפרדות בגן, והקושי מתבטא בדרכים אחרות, אבל בגדול היא בסדר ושמחה. האנגלית שלה כבר מדהימה- כמעט אין לה מגבלות. היא ממש ששה להתנסות, ולשחק בשפה החדשה. היא כבר הספיקה להגיד לנו ש"הכל נורא כיף באמריקה", כמו האבלים, במקום לשמוח, מיד נלחצנו שיום אחד היא תרד מהארץ...התחברה מעולה לילדים של לורה ואהרון. יש לה מדים לבית הספר וזה נורא מתוק.
אביגיל:
שמחה בגן, לא בכתה אפילו פעם אחת- שזה הישג מרשים (של מי?). ההיפתחות שלה לשפה ולמשפחה- קצת יותר איטית- אבל טובה. ממשיכה להקסים את כל מי שרואה אותה- גם באמריקה.
טליה:
בונבונירה. זוחלת (זה חדש יחסית)- מה שנותן לה יותר חרות, ולנו קצת יותר שקט, אבל חולה עכשיו בפעם השנייה מזה שבועיים. מחר נלך לרופא. נראה מה יגיד.
יש עוד המון לספר ולהגיד, אבל כבר מאוחר, ולכם בטח משעמם כבר. נמשיך לספר ולעדכן בהמשך.
|
