11/12/2008 - yalla בית"ר yalla !

כמו שאפשר לנחש מכותרת הקטע דלעיל, הנושא של הכניסה של היום הוא כדורגל.

בואו רק נתחיל בלהצהיר: כל קשר בין כדורגל ישראלי לfootball אמריקאי- מקרי בהחלט. למעשה, בהתחשב בעובדה שבפוטבול האמריקאי, יש מתוך השלוש שעות, אולי דקה אחת במצטבר, של נגיעה של הכדור ברגל של מישהו- אני חושב שבכלל ניתן לשלול את התואר המכובד מהם- אבל לא שזה יעזור לי.

אני מודה, לשאלה:"יומיים הוא באמריקה, וכבר מלמד אותנו football?" יש מקום, אבל יש באמתחתי טיעון מנצח. שהרי אצטדיון הפוטבול הבולטימורי בכלל, והקבוצה המקומית בפרט (הלא הם הravens , העורבים) זכו לראות את זיו פני ביום ראשון האחרון! (אני בטוח שזה מרגש אותם נורא, שהואלתי בטובי לעשות את זה).

ומעשה שהיה כך היה.

היה לי ברור שאני חייב לראות משחק באיצטדיון. אמרתי לאהרן שאני מתערב איתו שעד סוף העונה אני רואה משחק איכשהו. הוא אמר לי שעד עכשיו עוד היה לי סיכוי, אבל עכשיו כבר ממש לא, כי הליגה כבר מתקרבת לסופה, והמשחקים הופכים להיות יותר חשובים, ולכן הרבה יותר יקרים. מי יהיה מוכן לתת לך כרטיס? לא אמרתי נואש, ואכן יומיים אח"כ אהרן טלפן אלי ואמר לי שהוא מחזיק ביד שני כרטיסים למשחק, אחד בשבילו ואחד בשבילי, שנתנו לו הורים מבית הספר, שהיה להם כרטיס עונתי, ולא יכלו ללכת למשחק (אז מה אם הם היו יכולים למכור אותם ב ebay ב 400$ כל כרטיס (!), אבל למי יש כח לזה...).

השמועה פשטה כאש בשדה קוצים, וכל בית הכנסת (טוב, זה לא כל כך הרבה אנשים...) ניסה לשכנע אותו ואותי שזה בזבוז להוציא כזה כרטיס על בור ועם הארץ (ישראל) שכמותי, ושהוא צריך בעצם לקחת אותם, אך ללא הועיל.

אם כן, ביום ראשון, בשעה 7:00 היה עלי להיות מוכן לצאת לדרך.

תחזית מזג האויר טענה שיהיה קר מאוד- אז לבשתי כל מה שהיה לי: גטקעס מתחת לג'ינס, חולצה ארוכה, ומעליה שני סווטצ'רטים, שני זוגות גרביים, כובע צמר, וכפפות בעובי של פיל, ומעל כל העסק הזה, מעיל פוך עצום מנוצות אווז (אם לשפוט לפי המראה שלו, מדובר בכחצי להקת אווזים, שהקריבו את חום גופם למען חום גופי).

היה לנו טרמפ לשם עם חברים של אהרון, אז כמובן שהיה צריך לפשוט את כל זה בכניסה לאוטו המחומם, רק כדי ללבוש את כל זה שוב ביציאה מהאוטו- במגרש החניה שליד האיצטדיון.

שני "יא אללה" נפלטו לי מהפה כשהגענו. "יא אללה איזה קור!", ו"יא אללה כמה אנשים!". את הראשון ניתן היה לייחס לעובדה, שמד החום באוטו המשוכלל בו נסענו הורה על מינוס שש מעלות צלסיוס- זה אם מתעלמים מאפקט הרוח, שמוריד עוד כמה בטוח. את השני אפשר היה לייחס למה שהלך שם מבחינה אנושית. באצטדיון הרייבנס יש מקום ל 80,000 איש. שמונים אלף- יא וורדי!זה פי 4 מאצטדיון טדי, ובערך חצי מתושבי אשדוד כולה (אם אני מעודכן).

ההלם התרבותי מתחיל כבר מהחניה, שם רואים את האוהדים השרופים באמת, המקפלים את שאריותיו האחרונות של פולחן ה"tail gating" שזה, אנשים שמגיעים לרחבת החנייה של המשחק שעתיים שלוש לפני תחילת המשחק, מרימים את מכסה הבגאז', ומתחתיו פותחים שלוחן עם על האש. זה נשמע הגיוני, (אם כי משועמם משהו), אם המשחק הוא בסתיו, אחרי הצהריים, נגיד. אבל במינוס שש מעלות לעמוד שעתיים בחוץ, וזה עוד לפני השלוש של המשחק עצמו, זה כבר נשגב מבינתי.

המשחק אמור להתחיל בשמונה, ובשעה שבע וארבעים, כולם עדיין צועדים לאצטדיון, ואתה תמה איך נכנסים 80000 איש לאצטדיון אחד תוך 20 דקות- אבל זה קורה. אנשים פשוט זורמים למשחק מכל הרחובות בסביבה, בנהרות אדם. אנשים מכל סוג ומכל מין, צעירים ומבוגרים, לבנים ושחורים, מעמד גבוה ומעמד נמוך, גברים ונשים. בעוד שבארץ אוהדי הכדורגל השרופים (אם זו המקבילה אצלנו לספורט הלאומי), מהווים פלח לא כל כך גדול מהאוכלוסיה, ורובם, בואו נגיד באמריקאית, משתייכים לעדות מסוימות ולא לאחרות, הרי שפה כל האומה כולה בעניין, ברמות שקשה לדמיין. רוב האנשים גם לבושים בצבעי הקבוצה האהודה, החל מהחולצה (במקרה של הרייבנס- סגול), וכלה בסרוטים האמיתיים, שצובעים את השיער, את האוטו, הנעליים, עור הפנים וכו' בצבע המתאים.

מגיעים לאצטדיון. נחשולי אדם עומדים צפופים, ומשתחווים עוד יותר צפופים, לפני שער הכניסה. אין דחיפות, אין צעקות, ו before you know it אתה בפנים. קודש הקודשים של האומה.

המופע מתחיל בת"ס-תס"חים, של תזמורת כלי הנשיפה של הקבוצה(איך הם מנגנים בקור הזה!), ושל חיילים למיניהם, שוטרים, דגלנים ומעודדות, במין גבב לא ברור כזה של פטריוטיזם, ספורט ומוזיקה- והכל בדציבלים מרשימים למדי.

אח"כ עולות הקבוצות למגרש. הקבוצה שעולה ראשונה היא הקבוצה המתארחת (מי זוכר? ה'רד סקינס'. יופי נחמה.). הם עולים בריצה, רק כדי להתקבל בקריאות בוז רועמות של 75,000 איש, ובתוכם כמה קריאות 'יש' נואשות של שאר ה 5000, שהגיעו מוושינגטון במיוחד לעודד אותם. אח"כ, הקהל מתכונן לעליית קבוצת הבית: הקריין מתחיל לעורר את הדרמה: "וע-כ-ש-י-ו, תעלה, הקבוצה, ה-מ-ד-ה-י-מ-ה, העצומה, תותחי העל, עוקרי הרים וטוחנן זה בזה...(זיקוקים מתחילים להתפוצץ, הקהל באקסטזה מוחלטת) THE R-A-V-E-N-S !!!, והנה הם באים השדים הסגולים, פורצים למגרש כרוח סערה, כשהקהל עומד על רגליו (אגב, בהרבה מהיציעים הקהל לא מתיישב יותר עד סוף המשחק, שלוש שעות אח"כ) ומריע. אני יכול להיות ציני, אבל אני מוכרח להודות שלפני המשחק לא היה לי ברור את איזו קבוצה עלי לאהוד (ניסיתי לדון בזה עם התלמידים שלי בשיעור תנ"ך אבל למרות שכולם אמרו: "ברור שאת הרייבנס"- לא הצלחתי להכריע), ברגע הזה פשוט היה לי ברור שזה חייב להיות הם, שאם לא כן, אוותר בודד, גלמוד וחסר משמעות.

אגב, נקודה מעניינת: כשהשחקנים פורצים החוצה, אתה רואה שהם כולם מקררים ענקיים מפחידים ו...כושים.כמעט עד לאחרון שבהם. אבל מה, בכל הקבוצות כמעט, הקווטרבק, שהוא המוח מאחורי הקבוצה, הוא לבן. כלומר, אם להיות מפוקח, הרי שהמון לבנים, משלמים המון כסף לכמה שחורים כדי לבדר אותם, ושמים עליהם לבן שיהיה אחראי. אין ספק, מלחמת האזרחים הבאה היא עניין של זמן...

כל שנותר הוא לשיר את ההמנון (עם בירה ביד, ודי בסבבה באופן כללי)- והמשחק מתחיל.

לחוקים ולרעיון אני לא אכנס עכשיו. זה לקח לי מלא זמן להבין, גם עכשיו אני לא מבין את הכל- ובטח לא יכול להסביר (ותודה לאהרון שלא אמר נואש, וכמו מחנך אמיתי המשיך להרביץ בי תורה, עד שהבנתי משהו).

מה שכן, באמצע המשחק קלטתי שמשהו חסר כאן, ופניתי לאהרוןבשאלה עם המשוואה הפשוטה: "רגע, 80,000 איש, המון המון בירה ואלכוהול, שתי קבוצות יריבות, כושים ושקנוזים- סליחה, אבל איפה האלימות? מכות, קללות, משהו למען השם!". הוא הסביר לי שפשוט אין כאן, ושאפילו אם היה, תוך שנייה היו שם 20 שוטרים, והאנשים היו מסיימים בכלא. חד וחלק. חיפשתי בכל זאת, והנה מצאתי, כושי שמן ע-נ-ק, רק יושב עליך אתה נהיה פיתה, מחליף צעקות עם אוהד של הקבוצה היריבה 4 שורות מעליו, שניהם שיכורים כלות. הקללות מתחזקות, עד שהלבן מלמעלה מוריד את המעיל ויורד לכיוון הכושי. כחכתי את ידי בהנאה: אחרי ככלות הכל גם האמריקאים יודעים להיות בהמות באצטדיונים, רק כדי לראות ולא להאמין, שהוא ירד אליו ובמקום ללכת מכות- הם התחבקו! כה יעשה לי אלוקים וכה יוסיף! וכל הקהל מסביבם הריע.איזה זיגים! למות!

אז הגיעה המחצית. והחוויה הבאה הייתה ללכת לשרותים. לא כל כך הייתי צריך, אבל הייתי חייב לראות את זה, ואכן לא התאכזבתי. תנסו לדמיין 2000 איש נכנסים למשתנה אחת, אחרי 2 ליטר בירה כל אחד. מדהים! כולם עומדים בתור, ובתוך השרותים עומדים במשהו כמו 30 תורים נפרדים, לשלושים משתנות, וכל מי שמסיים, מצטרף חזרה למסלול שמוציא אותו מהשרותים בפתח השני. המקום היחיד הפנוי בשרותים האלה היה ליד הכיורים לשטיפת ידיים. אהרון, אני ועוד כמה יהודים היו היחידים שהגיעו לשם.

חזרנו למשחק. הרייבנס, הקבוצה לה אני נאמן מאז ומעולם, כבר שבוע- ניצחו והגיע הזמן לצאת החוצה. ושוב, 80,000 יוצאים מאצטדיון, בלי דחיפות ובלי קללות, ובקושי עם שוטרים שמכוונים את התנועה, ותוך חצי שעה, המקום ריק, וכל האנשים מתפזרים, קפואים כמו קרטיב, ושיכורים אך מרוצים איש איש לביתו.

אז אם יש לכם 200$, ורק שלוש שעות לראות את אמריקה- אפשר לומר די בבטחון שזו הדרך לעשות את זה.

נ.ב. השבוע הרייבנס דווקא הפסידו. סססססאמק! השופט! אמא שלו!

2/12/2008 - יש לי (כמעט) יום יום חג.

אחד הדברים שהאמריקאים מתעלים על עצמם בהם זה הנפצה של חגים.

כמות החגים כאן, והימים שמוקדשים למישהו או למשהו- היא פשוט לא תאומן.

אם מוסיפים לזה את לוח השנה היהודי, הרי שבכל שבוע יש משהו מעניין, מה שאנחנו מקבלים בברכה.

המון מהחגים האלה הם חסרי משמעות לחלוטין, או שלאף אחד לא אכפת מהמשמעות שלהם. בינהם נציין את:

האלווין (ליל כל הקדושים)- חג בעל מקור פגני, מה שלא מפריע למדינה נוצרית בהגדרה, לחגוג אותו עם תחפושות, דלעות, וקישוטים של שדים ורוחות, לחלוטין בלי להבין למה. נותנים לך סוף שבוע ארוך, לא תיקח?

יום קולומבוס, יום מרטין לותר קינג, יום הלוחמים במלחמות (וזה חוץ מיום הזכרון שלהם, שלאף אחד ממש לא אכפת ממנו- וזה יום שעושים בו שופינג), יום הנשיא, ומעל כולם- חג ההודיה.

thanks giving.

מה בעצם החג הזה?

סיפור העם הוא כזה (הסיפור ההסטורי האמיתי הוא הרבה יותר מורכב מסתבר, אבל למי אכפת): כשהמתיישבים הראשונים הגיעו לאמריקה, הם כמעט מתו ברעב כי הם לא הצליחו לגדל שום דבר. אז האינדיאנים באו לעזרתם, ולימדו אותם איך זורעים תירס (הסוד, מתברר, היה בלהכניס לגומה שבה מניחים את הזרעים דג מת! בחיי!) ועוד כל מיני דברים שימושיים, וכך הצילו את חייהם. כשהמתיישבים קצרו את היבול הראשון שלהם, הם ערכו סעודת הודיה לאינדיאנים, ולאלוהים, ואכלו בו מה שהיה: תרנגולי הודו, דלעות, ובטטות. ומאז חוגגים את היום הזה ברוב עם והדר. (את העובדה שדור אחד אח"כ אותם המתיישבים טבחו עד כליה באינדיאנים, לא כל כך מזכירים ביום הזה, חוץ מהאינדיאנים עצמם, שהם היחידים שלא חוגגים אותו).

בכל אופן זה החג, בה' הידיעה- של האמריקאים.

קודם כל, הוא חג לאומי, ולכן על-דתי ולכן, בניגוד לחג המולד, כל המדינה, על כל דתותיה ולאומיה, שותפה לו באופן מלא (טוב נו, יש כמה חרדים שלא, אבל זה לא לגמרי מפתיע).

הוא גם זה שפותח את עונת החגים, שמסתיימת בחופשת החורף, ובקריסמס- חודש אח"כ.

כל המדינה לובשת חג, יש התרגשות באויר, כולם מברכים אחד את השני בחג-שמח לבבי ומאושר, והכי חשוב... יש סוף שבוע ארוך, שמתחיל ביום רביעי בצהריים, ומסתיים ביום שני שאחריו.

זה החג הכי משפחתי בלוח השנה האמריקאי. משפחות נוסעות רחוק, ובהרבה פקקים (להלן!)

כדי להיות ביחד, בארוחת החג המסורתית.

כחלק מהרצון שלנו לחוות כמה שיותר מאמריקה, היה ברור שאנחנו לא מפספסים את החג הזה, וכך הקפדנו על קיומן של כל מצוות החג, למהדרין, ככתבן וכלשונן:

1. לעמוד בפקקים. יום רביעי של חג ההודיה ידוע כיום עם הכי הרבה תנועה בכל השנה. כמובן שזה לא מנע מאיתנו להחליט ליסוע לבת דודה של מיכל שגרה בניו יורק, שזה שלוש וחצי שעות נסיעה ממילא. אני אחסוך מכם את הפרטים, ורק אספר שתשע שעות מזורגגות אח"כ נכנסנו אליהם הביתה טרוטי עיניים, מכוסים בפרורי ביגלה, ובנזלת של הבנות.

כה יעשה לי אלוקים וכה יוסיף- בשלב כלשהוא, היינו כל כך נואשים מהנסיונות להרגיע את טליה, ואז גילינו שאם נובחים (היא נורא אוהבת כלבים) זה מרגיע אותה, וכל בילינו כמה דקות טובות בלנבוח.כדאי לכם לנסות את זה פעם.

2. המצעד במנהטן. יש מצעד מסורתי שצועד בלב מנהטן בחג ההודיה. יש בו המון תזמורות, להקות, במות, וגם בלוני הליום עצומים (15מטר!) של דמויות מפורסמות. המצעד מתחיל בתשע בבוקר, וכדי לתפוס מקום טוב לראות אותו, צריך להיות שם בשש בבוקר. נו, חוויה של פעם בחיים, אז קמנו בעשר, לקחנו לשם subway, והסתכלנו על אנשים שהסתכלו על אנשים, שהסתכלו על אנשים מסתכלים על המצעד. מדי פעם ראינו קצה של בלון, והרמנו את הילדים אחד על כל כתף, ועד כמה על האף, תוך כדי שאנחנו ממלמלים בהתנשפויות: "תראו, ליצן". הילדים כמובן, ממש לא הבינו מה אנחנו רוצים מחייהם, ולמה היה צריך ללבוש את כל השכבות האלה בשביל זה, אבל מה זה חשוב, העיקר הילדים.

3. סעודת החג המסורתית. את היהודים זה נורא מצחיק תמיד, כמה הגויים נלחצים מהכנת הארוחה הזאת "או מי גד! אנחנו 10 אנשים, ויש לנו שש מנות להכין, עוף (הודו כמובן), פשטידה (דלעת כמובן), מה יהיה!". הלו, אולי אנחנו עושים את זה כל שבת? יחסית זו סעודה עם תוכן, המהדרים עושים סבב של "על מה אנחנו מודים בחיים", ומתחפשים למתיישבים הראשונים, בקיצור מאוד צבעוני ויפה, ולרוב גם טעים.

דבר אחד שלא נטלנו בו חלק הוא  הקניות של יום שישי. יום שישי שלמחרת חד ההודיה, נקרא "black friday"- וזה יום הקניות הכי גדול בכל הזה. כל הרשתות נותנות הנחות מוטרפות על המון דברים. השערים בחניויות נפתחים בין 4 ל 6 בבוקר, והמבצעים נגמרים ב 1 בצהריים, כך שמשלוש בבוקר, מתחיל טירוף מוחלט, של מליוני אנשים ברחבי המדינה, שמחפשים לקנות בזול. אנשים יכולים לקפוא מקור במשך שעות, רק כדי להכנס ראשונים לחנות. על החוויה המפוקפקת הזאת הרשנו לעצמנו לדלג, ובמקום זה בילינו עוד שש שעות בפקקים, והגענו הביתה, חצי שה לפני שבת, עייפים ומרוצים.

איש חכם אחד אמר פעם שאת כל החגים של היהודים אפשר לסכם בכמה מילים: "they tried to kill us, we won, lets eat". ובאמת החגים שלנו מתאפיינים בתכנים כבדים, בהרבה בלאגן  (חמץ, מצה, סוכה, ארבעה מינים, תיקון ליל שבועות, תפילות ארוכות). לאור זה יש משהו נורא נחמד, אני מוכרח להודות, בחג פשוט , שרק אומרים בו תודה, אוכלים, יוצאים לחופש ומחייכים.

4/11/2008 - מנהטן 3- יש פטנציאל.

לפי איך שהדברים נראים כרגע, איש עסקים אני כבר לא אהיה בגלגול הזה.

אביגיל, however, אולי כן.

לקחנו את הבנות למנהטן. יצאנו מהsubway, ליד פארק, וישבנו לארוחת צהריים.

השולחן שלנו היה ליד מזרקה קטנה.

מיכלי נתנה סנט לערבה ואביגיל, ואמרה להן שהן יכולות לזרוק אותו למזרקה ולבקש משאלה.

הן עשו את זה. ערבה עמדה עם הידיים על העיניים, והתנדנדה- כמו בהדלקת נרות. לקחה את העסק ברצינות.

אביגיל לעומת זאת, סיימה את העסק די מהר.

זרקת את המטבע, אביגיל?

כן.

ביקשת משאלה?

כן.

מה ביקשת?

עודף!

4/11/2008 - מנהטן 2- is it hell?

אותו בית קפה, שניה לפני שאני יוצא, אני סוקר את החדר במבט, ורואה איש אחד שישב מאחורי מסתכל עלי, במבט מרוכז.

פתאום הוא שואל אותי: "are you a married man?"

-yes.

-is it hell?

-no.

ויצאתי החוצה.

לקח לי כמה דקות להזכר בסצנה ההזויה הזאת.

אז, לא היה לי לא זמן ולא כח להיכנס לדיאלוג ארוך יותר עם האיש המשונה הזה, אבל היום הייתי נותן הרבה כדי לדעת מי הוא, מה הוא, והאם הוא התחתן בסוף.

4/11/2008 - מנהטן 1- ג'ט לג רוחני.

מה זה בעצם ג'ט לג? הג'ט לג המפורסם יותר, הוא בעצם, כשהגוף שלך נמצא במקום מסוים, אבל השעון הפנימי שלך נמצא עדיין במקום אחר.

ובכן, נראה לי שגיליתי סוג נוסף. ג'ט לג רוחני.

בערב יום הכיפורים שעל"ט (שכבר עבר עלינו לטובה), עברתי במנהטן כדי לתפוס אוטובוס לניו-ג'רזי, שם שימשתי כחזן. היה לי קצת זמן, אז מחוץ ל"תחנה המרכזית", נכנסתי ל"סטרבקס" שזכרתי שיש באזור לקנות קפה. ישבתי עם ההפוך שלי, במושב שקיויתי שיהיה פנוי, זה הפונה לרחוב הראשי באמצע ה"טיימס סקוור". למי שלא מכיר, ניו יורק היא לטעמי הלב הפועם של העולם, וה"טיימס סקוור" זה הלב שלה. בחינת לב לפנים מלב כנ"ל.

המילה היחידה בעברית שיכולה לתאר איך זה נראה היא "תכונה", אבל זו מילה שלא מכילה אפילו מעט ממה שהולך שם: מכוניות, אנשים, שלטי ענק, נאונים, שוטרים, גורדי שחקים- כל אלה בכמויות, ובקצב שנראה כאילו הוא ב fast forward. הכל קורה בבת אחת, ואני מסתכל על כל זה מבעד לזכוכית, שמאפשרת לי לראות את כל זה מבפנים ומבחוץ ביחד. אלתרמן היה מוצא איך לתאר את זה יותר טוב.

אני מעיף מבט לשעון, לראות כמה זמן יש לי. הוא מורה על שתיים עשרה בצהריים. המוח אוטומטית עושה את החישוב- בארץ עכשיו שבע בערב, ערב יום כיפור.

כולם לבושים לבן, דממה בהיכלות, ולבבות מחסירים פעימה בשניה שחולפת בין הזמן שמשתרר השקט, לבין ה"קול" ב"קול נדרי" של החזן.

אוטובוס חולף תוך כדי צפירה קולנית, קול נדרי, מישהו מבקש ממישהו הוראות, וקונמי, שלט ניאון סיים את המעגל של החלפת הצבעים שלו והתחיל מחדש, וכינויי, וכינוסיי...

לרגע, לא יכולתי לסבול את הסתירה הזאת, בין כל החול שבעולם- שבו גופי נמצא, לבין כל הקודש- שבו  נפשי נמצאת- בארץ.

התחשק לי לאחד בינהם, לצאת החוצה מבית הקפה, לגמוע במהירות את עשרה הצעדים המפרידים ביני לבין הצומת הסואן, לעמוד באמצע, לפרוס עלי את הטלית, ולצעוק "כ----ל    נ---ד---ר---י".

במקום זה, סיימתי את הקפה שלי, זרקתי את הכוס לפח, וצעדתי אל התחנה, לתפוס את האוטובוס של שתיים עשרה וארבעים...

23/10/2008 - האורתודוקסיה- קוים לדמותה

יש פה בבית הספר מניין מנחה למעוניינים. יש די הרבה משתתפים לאור זה שזה לא חובה.

אממה? בסוף כל תפילה מביאים חוברת תהילים וקוראים פרק, ואז אומרים "אחינו בית ישראל" (את שניהם במהירות אדירה שיכולה לאתגר כל ישראלי).

אחרי חודש כאן הרגשתי עם מספיק בטחון עצמי, כדי לשאול את אחד הרבנים פה, שנמצאים בדרך כלל במנחה- למה אומרים את זה.

הוא עדה על פניו ארשת רצינית, ואמר: "It's due to the Matzav"

-"איזה מצב?"

- "המצב בארץ"

-"איזה מצב בארץ?" (נלחצתי. על איזה פיגוע/ חטיפה/ירידה במפלס הכנרת הם יודעים שאני לא?).

- "אני לא יודע", הוא ענה, מבולבל משהו, "התחילו את זה פה מתי שהוא כשהיה בלאגן בארץ, ומאז אף אחד לא ביטל את זה"

-"נו, ואתה לא חושב שהגיע הזמן לבטל את זה?- הרי אף אחד פה לא מתכוון כשאומרים את זה".

ואז- הגיעה פריצת דרך משמעותית:

-"אולי. תשאל את הרב של בית הספר".

 פגשתי את הרב במסדרון ונחוש בדעתי לתקן את העולם, שאלתי את אותה שאלה.

התשובה שלו הייתה מעניינת: "it's due to the matzav",

-"איזה מצב?!?!"

-" תשאל את הרבנים"

-" אבל הם אמרו לי לשאול אותך"

- " טוב, מבחינתי זה בסדר".

אחד אפס לנבחרת ישראל.

שש ושמח ניגשתי למשרד של הרבנים- והודעתי: "הרב פילד אמר שזה בסדר!"

למחרת הגעתי למנחה, בסוף התפילה שאלתי: "נו, מורידים את הפרק?"

"ברור שלא! משכיל לדוד..."

אה.... חשבתי לעצמי, אז ככה נוצרה התפילה שלנו...

בקיצור, אם בעוד חודש, במנחה, יתחילו להוסיף אצלכם פרק תהילים בסוף- שלא תגידו שלא אמרתי לכם...

17/09/2008 - כוחו של חינוך

בתור מי ששקוע בעשור האחרון במערכות חינוך למיניהן עד צואר, לא יפתיע אף אחד לשמוע שאני מאמין גדול בחינוך.

משום מה נדמה לי שיש למבוגר שחושב משהו, יכולת להשפיע על צעיר ממנו. עוד לא ראיתי את זה קורה- אבל אני עדיין מאמין בזה. ככה זה אמונה.

וכהוכחה לעוצמתו הבלתי ניתנת לעירעור של תהליך חינוכי- הנה הסיפור הבא:

אני אחראי פה על קבוצת תפילה, אבל בעוד שבכל אספקט אחר בית הספר כאן שונה מכל מה שהכרתי בארץ, הרי שהדחייה מתפילה כנראה חוצה גבולות, ומתבטאת באופן דומה בכל העולם.

אין ספק שהטקטיקה המובילה בעולם לעניין תפילה, כלומר, להכניס קבוצת אנשים שזה ממש לא מעניין אותם לחדר, להגיד להם "יש לכם 30 דקות. תתפללו. עדיף שתתרגשו גם- אבל לא חייבים", ולבלות 25 דקות מתוך השלושים באמירת "ששששש!"- מוכיחה את עצמה יפה. עובדה שמבוגרים ממשיכים לעשות את זה לצעירים- ואפילו לעצמם לפעמים.

אני יכול לדבר על זה עוד הרבה- אבל נמשיך בסיפור.

ראיתי שמצב הנחת התפילין בקבוצה שלי הוא על הפנים. מניחים תפילין מעל לסווטצ'ר, אחרי חמש דקות הן נופלות ומדלדלות להן בתנועת מטוטלת מתחת ליד, שלא לדבר על התפילין של ראש, שמכיוון שלא הותאמו מהבר מצווה, מתנשאות להן בגאווה על ראשי הקרקפות, כהתנחלות על גבעה.גם היחס לתפילין עצמן היה מזעזע.

החלטתי לפעול ליקון המצב.

כנסיון לרענן קצת את התפילה, בכל יום יש תורנות של התלמידים ושלי לאמירת דבר תורה. אז כשהגיע תורי, דיברתי על תפילין. מה זה בכלל, מה יש בהן, למה הן חשובות, איך צריך להתייחס אליהן, ואפילו איך להניח אותן.

מבסוט מעצמי, הסתובבתי בינהם בתפילה, ולימדתי אותם להניח תפילין, ובסוף התפילה הרגשתי שעשיתי משהו בעולם.

אלא שאז הייתה לאחד התלמידים בעייה. הוא היה צריך להחזיר את התפילין לארון שבפינת החדר, אבל הוא עצמו היה בפינה השנייה, 3 מטר משם. סליחה- 9 פיט. אכן בעיה.

למזלו, החבר שלו, היה כבר ליד הארון, אז הוא מסר לו אותן.

אל מול עיני הנדהמות, ופי הנפער בהילוך איטי, עשו התפילין את דרכם באויר, בתנועה קשתית מושלמת בזמן שנראה לי כמו נצח.

הנצח הזה נגמר די מהר, כשהתפילין התרסקו על הרצפה, בקול שנשמע היטב בחדר למרות כסוי הלבד.

אותו הפה הפעור, והעיינים הנדהמות, פנו עכשיו לעבר התלמיד.

התלמיד, שלקח את העניין מאוד קשה, אמר לי :" he was soppose to catch it. sorry. bye"

ויצא החוצה, שורק מנגינה עליזה- החלק המעצבן של היום כבר מאחוריו...

נשארתי בכיתה הריקה וחשבתי לעצמי: "מזל שלא דיברתי איתם על כיבוד הורים, מי יודע מה הם היו עושים להם כשהיו מגיעים הביתה"...

9/09/2008 - שליח- שפר הופעתך!

אני מניח שכבר כולם מנחשים שאני לא הולך לעבודה באותה רמת שלוחיות שהייתי רגיל אליה.

יש כמה שינויים קלים: לרובם אתייחס בקצרה, ולאחד- ארוכות.

גילוח:

זה דווקא די מעניין הקטע הזה של להתגלח כל יום. אני יכול להבין למה יש אנשים שעושים את זה. כמה יתרונות: הבנות מתלוננות פחות על הנשיקות שלי, זה לוקח הרבה פחות זמן במצטבר, זה לא כואב כמו להתגלח פעם בשבוע- ואני מודה שזה גם נראה נחמד.

מכנסיים של שבת:

אין לי מה להוסיף בנידון. יכול להיות יותר גרוע (וזה נהיה יותר גרוע בעוד כמה שורות).

נעליים:

כל יום. נעליים. לא יחף, לא סנדלים- נעליים. (למי שלא מכיר- זה כמו סנדלים עם המון עור מלמעלה). נו שוין, פשוט חורף כל השנה.

חולצה במכנסיים:

זה כבר מתחיל לעצבן. יש לזה, however, יתרון אחד, וזה שביחד עם ציצית וחגורה, יש כאן פוטנציאל למוטיבציה מתמדת לדיאטה. לכל מי שדואג- זה ממש לא עובד...

ניסיתי לדחות את העיסוק בנקודה הכואבת הבאה- אבל אין לי ברירה.

עניבה:

אני ממש אשמח לפגוש את האיש שהמציא את העניבה.

קודם כל, אני אשמח לעשות לו מה שהוא עושה לי. חניקה איטית וממושכת, שאפשר לנשום איתה- אבל לא הרבה יותר מזה. דבר שני אני חייב לשאול אותו איך זה קרה. מה, הבנאדם קם יום אחד בבוקר, ואמר לעצמו, אולי ניקח חתיכת בד צבעונית ונקשור אותה ממש חזק לצואר? תחשבו על זה, כמעט בכל פריט לבוש- אופנתי ככל שיהיה- יש הגיון שממנו הוא התחיל. אבל עניבה? בחיית דינק!

אני מבטיח לצרף תמונה כדי שתאמינו. אני לובש עניבה. עד שתהיה תמונה- אתם יכולים לדמיין את אותו יגאל שאתם מכירים, רק עם מקל מטאטא, שאני לא יכול לכתוב כאן איפה הוא מתחיל- אבל הוא מסתיים אי שם במוח.

ההדרדרות קרתה בשלבים.

כבר כשדיברנו על שליחות, הנושא הכאוב עלה, וחיכיתי להזדמנות הראשונה לדבר על זה עם הבוסית שלי. ההערכה של כל המקורות המודיעיניים שלי דיברה על סיכויים של פיפטי פיפטי.

ליום ההערכות הראשון שלי הגעתי עם עניבה כמו ילד טוב.

ניגשתי עם החיוך הכי זחוח שלי, ועם בטחון עצמי ישראלי כיאה וכיאות, כשמאחורי הררים של פילוסופיות על התרבות האמריקאית, חשיבותה הפעוטה של הופעה חיצונית, מותר האדם מן הבהמה וכו' אל הבוסית שלי ואמרתי לה: "אני לא באמת אצטרך ללבוש את זה, נכון?" היא ענתה לי: i'm afraid you will. הזנב שלי, שהתנוסס עד חמש שניות לפני כן מאחורי גבי, זקוף וגא, התקפל במהירות אדירה ובקול חבטה עמום לבין הרגליים ואמרתי: "או קי, אין בעיה, פשוט רציתי לדעת".

זהו.

בזה נגמר הסיפור. בזאת נחנק, סליחה, התכוונתי נחתם גורלי.

מאז אני הולך עם עניבה.

לקחתי לאהרון מהארון שתי עניבות שהוא לא לובש, ביקשתי שיכין לי את הקשר- ולבשתי בעיקר אותן.

יום אחד אמרה לי מישהי בעבודה :"העניבה שלך נראית מצחיק"- הסתבר שמרוב שהוצאתי והכנסתי את הקשר המוכן מהצואר- מהחשש לפרק אותו, הוא נראה מגוחך לחלוטין.

כאן הגיע השלב הבא: נכנסתי לחדר של הרבנים שמלמדים בתיכון- וביקשתי שמישהו ילמד אותי לקשור עניבה. קיבלתי שיעור פרטי של רבע שעה, שבסופו גם שען חירש היה מצליח להבין את זה.

למותר לציין שלמחרת בבוקר עמדתי מול הראי ולא היה לי מושג איך לעשות את זה (למי שעדיין לא מבין שמדובר במחסום פסיכולוגי, אני רוצה להזכיר לקהל הנכבד שעד היום אני יודע לעשות קשר דייגים כפול של סנפלינג, בחושך, מאחורי הגב). איך לעזזאל אני אמור להיכנס לבית הספר בלי עניבה? אין לי מושג איך היא עשתה את זה, אבל דווקא מיכלי איך שהוא הבינה איך לעשות את זה, ויצאתי מהבית, גאה משהו- כשלצווארי קשר לתפארת.

השלב הבא היה למצוא בתא שלי 15 עניבות.

מי השאיר לי עניבות? לא אחרת מאשר הבוסית שלי, שידעה שאין לי עניבות. זה היה יכול להיות מעולה, אלמלא היו אלה אותן העניבות של בעלה, שהיא כ"כ שנאה- עד שהיא פשוט העיפה לו אותן מהבית, בלי לשאול אותו- ישר אל תוך התא שלי.

(אגב, למחרת היא ראתה אותי עם העניבה של אהרון, ושאלה: זו עניבה שאני נתתי לך? אמרתי לה שלא, והיא אמרה שדווקא היה מתאים לה לזרוק גם כזאת מהארון של בעלה...).

לאט לאט אני מתחיל לקלוט שאנשים (בעיקר נשים, אם לדייק) שמים לב לעניבות. אפשר לשמוע די הרבה: a new tye? nice tye! וכו', והבנתי שקצת מגוחך לבסתובב כל הזמן עם אותן שתי העניבות שיצאו מהמחזור בשנת 75 בערך.

וכך הגיע השלב הבא:

קניתי עניבות.

אני, יגאל אריכא, מ"א 5124156, מדליק משואה זו לזכר 30 הדולר, טבין ותקילין, שהוצאתי עבור ארבע העניבות הראשונות שלי- ולתפארת מדינת ישראל! (מה זה יפות! חבל"Z!)

כל מה שנשאר מהמחאה שלי זה שאני קושר את העניבה רק במגרש החנייה של בית הספר, ומוריד אותה באותו מקום בסוף היום.

ולסיום, וודוי (חודש אלול, בכ"ז):

אני מוכרח להודות, שאמנם זה מעצבן ולא נוח, אבל זה אסטתי. זה מעניין וצבעוני ואפשר לשחק עם זה בכל מיני צורות מעניינות. חוץ מזה- מתרגלים להכל אני מניח...

נקודה מעניינת:

כמו הבדיחה המפורסמת (איך מרכזניק מתלבש לשבת? מוציא את העט מהכיס) כך גם אני כדי להתראגן לשבת, מוריד את העניבה ובעצם מכבד את שבת, בזה שאני נראה פחות מכובד...

4/09/2008 - אני שווה משהו

קוראים וקוראות יקרים.

הצלחתי לסיים תואר ראשון (בארבע שנים, ובקושי רב- אבל הצלחתי)

הצלחתי לקבל תעודת הוראה (בעשר שנים- וכמעט ולא- אבל הצלחתי)

הצלחתי להקים משפחה.

הכל טוב ויפה, אבל הכל זה כלום לעומת ההישג שהשגתי בתחילת השבוע.

ומעשה שהיה כך היה:

נסענו המשפחה שלנו והמשפחה של לורה וג'סיקה, לאגם נחמד הנמצא לא רחוק מבולטימור. מקום מקסים, אגם קטן מוקף בגבעות מיוערות. חמוד.

לא ידענו שיש שם כניסה למים, ולכן ששאלו בכניסה אם נשחה, אמרנו שלא- ועל כן הכניסה הייתה בחינם (בראש כל הזמן חישבתי כמה היו לוקחים על זה בארץ...) אפילו לא היה צריך "מטמון"...

אבל כשניכנסנו ראינו שהמקום ממש מיועד לשחייה ותאווה לעיניים. מיד חזרנו לשלם את כל 7 הדולרים לכל 13 הנפשות, ותוך שנייה ערבה ואביגייל היו בתחתונים בלבד במים.

אני לא הייתי ערוך, וזה לא בדיוק מקום שנכנסים בו עם תחתונים, אבל האגם היה כל כך יפה שפשוט נכנסתי. עד כאן הכל טוב ויפה.

היה שם חבל שסימן עד איפה מותר לילדים הקטנים להיכנס, אז עוד חבל שלא הבנתי מהו, ואז ה"עמוקים". כשבאתי להכנס לעמוקים נזפה בי משרוקיתה של המצילה הכושית, ואמרה שאני יכול להכנס רק אם אני עובר מבחן שחיה. מבחן שחיה?!?! מבחן שחיה.

מה זה מבחן שחיה? צריך לשחות בין שני חבלים מקבילים, 15 מטר שלמים הלוך, ו 15 מטר שלמים חזור, ו..מוכנים לקאטצ'? בלי לגעת ברצפה!

למרות ההשפלה, סחבק הפשיל שרוולים (שלא היו לו) וניגש למלאכה.

אני שוחה ופורק את זעמי על המים: "לי? מבחן שחייה? אני? זה שנולד ליד הים? אני ששחיתי עם מטען על גבי בליל הגשרים בפלמ"ח?" אני שוחה יותר מהר, ומגיע, מסתיר את התנשפותי, למרגלותיה של המצילה שאומרת לי: o.k. michael phelps, you can stop showing off now (טוב מייקל פלפס, אתה יכול להפסיק להשוויץ עכשיו) ובזאת היא כרעה ברך והעניקה לי עולם ומלואו. סרט צהוב על היד (אנטישמית! זה בגלל שאני יהודי?) וכך יכולתי לשחות, שמח ומרוצה למקום שבו הרגליים לא פוגשות את האדמה.

כבר היה שווה כל השליחות הזאת...

3/09/2008 - נו, אז מה שלומכם?

אז ככה: (מי שמחפש הגיגים, שיחכה להמשך- זה עדכון).

שלומנו טוב בגדול, אבל אין ספק שמדובר בצעד גדול, שדורש את זמן ההסתגלות שלו. אנחנו נעים על הציר שבין: "שמישהו יזכיר לנו בבקשה מה אנחנו עושים פה?" לבין "יהיה בסדר".

אנחנו פה בסך הכל שבועיים, והמון קרה. (על חלק מהדברים אפרט בכניסות נפרדות).

קודם כל, אנחנו בעליהם החוקיים של:

• אוטו (מיני ואן חמוד. למישהו יש הצעה לשם?). קריייזלר זה קצת נדוש לדעתי.
• פלאפונים. אדום למיכלי, וכחול לי. להם דווקא יש שם שהעניקו להם חברת הסלולרי: juke. וזה די מצחיק, כי אם הם היו יודעים עברית, הם היו עוד יותר נותנים את השם הזה- הם באמת דומים לשני ג'וקים שמסתובבים בבית. נותר רק לקוות שיהיה להם את אותו כושר השרידה....
• בית : דירה ענקית במושגים ישראלים- על פי חישוב שלנו מספיקה לחמישה חדרים- אבל יש בה רק שלושה. קיבלנו אותה דנדשה לגמרי ונקייה- כי זה מין פרויקט של בתי דירות כאלה, והיא כוללת- בריכה צמודה (נחשו מי לא היה בה אפילו פעם אחת עדיין? נכון.) שירות פינוי אשפה מפתח הבית 4 ימים בשבוע, מזגן, וכו'. מה מצחיק? שאנחנו משלמים עליה בדיוק מה ששילמנו על הדירה בירושלים. מכאן נגזרת המשוואה הבאה: ירושלים+מרפסת עם נוף לרמב"ן+עמק רפאים+גילי (ברכה) = 5 חדרים חדשים+ בריכה+ שירות זבל/ אינסטלציה ותיקונים. מ.ש.ל.
• חבור לאינטרנט ולטלפון! למי שלא מעודכן בהמתנה המסויטת לעניין הזה, כדאי שאשכנע יותר בחשיבות העניין: חיבור לאינטרנט ולטלפון!!!!###@@@.,העניין הזה, כמו הרבה עניינים בירוקרטיים אחרים כאן, פשוט הוציא לנו את הנשמה.
• ריהוט וציוד- יש לנו את רוב מה שאנחנו צריכים, אבל נשארו לדעתי משהו כמו 3 משפחות בבולטימור שאין להן משהו אצלנו בבית. אחרי השלמות ניכרות שעשינו ב target (מין חיבור בין המשביר, הום סנטר, אופיס דיפו וכו') אנחנו די מסודרים. אני ממליץ להשקיע במניות של target- כי יש לי הסיבות להאמין שברבעון הבא הם ידווחו על עליות מפתיעות ברווחים...
• חשבון בנק. גם לא סיפור פשוט- אבל הצלחנו.

כמעט את כל מה שהצלחנו לעשות כאן, היה לוקח לנו פי שבע זמן, ופי שבע דמעות, בלי העזרה של בת דודה של מיכל- לורה, ובעלה אהרון, שלא מפסיקים לעשות בשבילנו בלב פתוח. god bless them.

איך הולך למי:

נתחיל ממני (aka Mr. Ariha!)- הולך טוב. בינתיים העומס בעבודה לא גדול. קצת משעמם לי כי אין לי מכות להפריד בהן, קללות לענות להן, חוצפות, וכדורי רטלין עעפים מקצה אחד של הכיתה לקצה השני (אל תבינו אותי לא נכון. יש ריטלין- הרבה. יכול להיות שאפילו אני עם ריטלין- ולא יודע, אבל פשוט הכל יותר שקט). הם נחמדים, מחייכים, רוצים ללמוד, ו-סהדי במרומים, יש לי כיתה אחת שאפילו אוהבת שיעורי בית. עדיף קשים. ממש גועל נפש. אני אמור להכנס להילוך גבוה יותר על התפקיד השני שלי: אחראי על חינוך ישראל whatever that means- ואז אהיה קצת יותר עסוק. אני אפרט על הנקודה הכאובה הזאת בהמשך, אבל אני מופיע בכל בוקר לעבודה (בזמן!) כשלצווארי עניבה. מעבר לזה אני די עסוק עם הבית וההתמקמות, וכל שלב זרענו בדמעה, וקוצרים, נותן לי עוד קצת סיפוק.

באופן כללי, אני אשמח לא לסחוב שום דבר בעשור- שניים הקרובים (להרגע. לא נשאר פה עשור-שניים, אבל שמישהו אחר יסחב!).

מיכל:

עובדת הרבה יותר קשה ממני. מעבר עם להתמודד עם המחלות של טליה (להלן), היא גם חברת אגד לכל דבר ועניין (חוץ מהמניות). וזמן רב מהיום חולף עליה בלהסיע את הבנות ל ומהגן, כי הן בשני קמפוסים נפרדים (הקמפוס של ערבה הוא 25 דקות מכאן! (כדאי להשקיע גם בחברת הדלק exson...)). בדצמבר הסיוט הזה אמור להיגמר- כי הקמפוסים יתאחדו.

ערבה:

מסתגלת הרבה יותר טוב משחשבנו. עדיין קשה לה קצת הפרדות בגן, והקושי מתבטא בדרכים אחרות, אבל בגדול היא בסדר ושמחה. האנגלית שלה כבר מדהימה- כמעט אין לה מגבלות. היא ממש ששה להתנסות, ולשחק בשפה החדשה. היא כבר הספיקה להגיד לנו ש"הכל נורא כיף באמריקה", כמו האבלים, במקום לשמוח, מיד נלחצנו שיום אחד היא תרד מהארץ...התחברה מעולה לילדים של לורה ואהרון. יש לה מדים לבית הספר וזה נורא מתוק.

אביגיל:

שמחה בגן, לא בכתה אפילו פעם אחת- שזה הישג מרשים (של מי?). ההיפתחות שלה לשפה ולמשפחה- קצת יותר איטית- אבל טובה. ממשיכה להקסים את כל מי שרואה אותה- גם באמריקה.

טליה:

בונבונירה. זוחלת (זה חדש יחסית)- מה שנותן לה יותר חרות, ולנו קצת יותר שקט, אבל חולה עכשיו בפעם השנייה מזה שבועיים. מחר נלך לרופא. נראה מה יגיד.

יש עוד המון לספר ולהגיד, אבל כבר מאוחר, ולכם בטח משעמם כבר. נמשיך לספר ולעדכן בהמשך.