מייקל ג'קסון- האיש שלא הכרתם

עמוד הבית

צור קשר

הרשמה לבלוגים

כתוב בבלוג

בלוג אקראי

שווה ביקור: Traveler טיולים בארץ ובעולם

פרחים משוקולד

13/11/2008 - זכרונות מתוקים- לונדון 2006

יום שני, ה 13 לנובמבר 2006-

איזה בוקר מרגש. מייקל ג`קסון הגיע ללונדון! היום אני הולך להגשים שוב את החלום! ידענו על הביקור המתוכנן שבועיים מראש, אנחנו טסים אחרה"צ, הכל מוכן, המזוודה, הבגדים, הכסף וגם ציור השמן שאותו הכנתי למייקל שהיה עוד לח מצבעים טריים נעטף בצלופן והקדשה.

הוא עומד לקבל את פרס היהלום בלונדון ב 15 לנובמבר מול קהל של אלפי מעריצים מכל העולם.

כבר שנחתנו רצנו אל האכסניה וברכבת נפגשנו שוב בתמונות שראינו בבוקר באינטרנט שהיינו עוד בישראל. מייקל שוהה במלון "Hempel" ואנחנו בדרך לשם. בערך בשעה 20:00 בערב כשאנחנו היינו בדרכנו אל המלון שמענו שמייקל יצא אל המרפסת שהיתה נמוכה וקרובה למעריצים שחיכו לו מתחת. לבוש במעיל שחור דמוי עור מבריק ומשקפי שמש כהים. אנחנו טסים במלוא המרץ למלון.

כשהגענו מייקל כבר הספיק לברוח לעשות שופינג, מידע סודי אשר דלף ותוך דקות מספר הפך להיות ידיעת הכלל טען שהוא נמצא באיזשהו מרכז קניות, בוטיק "Top Shop" ככל הנראה, תפסנו מונית ועשינו כמה שיחות למעריצים אחרים כדי לדעת איפה לעזאזל כולם מתרכזים סביב מייקל.

ירדנו במרכז הקניות, התרוצצנו מעט, אולי דקה או שתיים והתקהלות מעריצים דבוקים לחלון הראווה של הקניון שהיה סגור אך ורק למייקל ג`קסון משכה את תשומת ליבנו והנה מייקל לבוש בשחור עומד מחויך, מנפנף, מפריח נשיקות באוויר, מודה למעריצים ולא מתעלם מהם כלל וכלל. איזו התרגשות...!!!

מייקל ג'קסון בבוטיק "טופ שופ".

הוא דיבר שם עם כמה אנשים שהיו בקניון עוד לפני שנכנס ועלה במדרגות הנעות לקומה השניה. לא נותר אלא לחכות ליד הואן השחור שהוצב בפתח הקניון, משם מייקל ג`קסון אמור לצאת, אין יציאה אחרת. הצטופפו עשרות אנשים, דחוקים כמו סרדינים, דוחפים, צועקים, אנשי האבטחה של המקום מפלסים ומזהירים לשמור מרחק מהואן, ראשונים תמיד יוצאים הילדים של מייקל מכוסים בשמיכות ע"י אנשי האבטחה וגרייס האוֹפֶּר של מייקל. בחורה חביבה וחייכנית שמלווה את מייקל וילדיו בכל מקום בעולם. הילדים הם סימן לכך שמייקל הולך לרוץ בין האנשים תוך שניות ספורות. המתח גובר, אין מספיק זמן לתכנן עד כמה כדאי להתקרב או איזה מקום כדאי לתפוס או את מי לדחוף כדי לזכות בשניה של גן עדן, הכל דינאמי להחריד, מהיר וגורלי. מייקל ג`קסון יוצא בחטף מלווה בשומר הראש החדש שלו ועוד כמה אנשי אבטחה שאינני מכיר וזה עניין של 7-10 שניות של טירוף, אהבה חונקת והיסטריה הממלאת כל מקום שבו דורך ומעריציו אחריו. להיות שם ברגעים האלו מעביר מעין תחושה של בילבול, אשליה, חלום, לא מקרה טבעי שקורה בחיי היום היום.

מייקל נכנס אל תוך הואן ודלתותיו נסגרו לאלתר. חלק מן המעריצים כבר תפסו מונית לכיוון המלון אך אני וחבריי, שרונה ושי (אשר איתם נסעתי ללונדון ב 2005) חיכינו שאולי משהו יקרה, אבל מייקל לא פתח את החלון ולא יצר קשר. ידעתי איפה הוא יושב וחיכיתי להזדמנות פז לעוט אל זגוגית החלון הככה שכמעט לא ראיתי דרכה כלום. אידקתי את כפות הידיים סביב העיניים כדי לראות טוב יותר וכן, ראיתי טוב יותר את מייקל, הוא חייך כששמע את הצרחות של המעריצים מסביב. היה נדמה שהוא אוהב את כל החגיגה הזו J סביבו. צעקתי לו: "מייקל! אנחנו אוהבים אותך!" והוא חייך אליי, הצמיד את כפות הידיים זו אל זו וסימן הכרת תודה עם ראשו ואז סימן לי עם היד בנימוס להתרחק מהואן פן הנהג יתחיל בנסיעה.

כמובן שחזרנו בעקבותיו אל המלון ואף השגנו אותו, כשהגיע יצא וניפנף לשלום ונעלם אל תוך הלובי של המלון. ואנחנו המשכנו לעמוד ולצרוח אל תוך הלילה את שמו והוא מידי פעם הציץ וגרם להתלהטות הרוחות. מייקל שהה בקומה הראשונה של המלון והוא היה קרוב מאד אלינו.

יום שלישי, ה 14 לנובמבר 2006

השכמנו מוקדם בבוקר, ישר אל המלון, עזבנו את האכסניה ועברנו לאכסניה אחרת שהיתה במרחק רחובות ספורים ממלון Hempel, כך נחסוך זמן בכל פעם שנצא אל המלון ונחסוך בעלויות הנסיעות. שקלתי אם עליי לסחוב איתי את הציור שהכנתי למייקל, שרונה אמרה לי שייתכן וזו הזדמנות לתת לו אותו ושעליי לקחת אותו. אחרי שהעברנו את החפצים נתנו גיחה למלון, היה די שקט אז החלטנו לנסוע ל Earls Court, ההיכל בו עתיד הטקס להתקיים למחרת ואספנו את הכרטיסים.

לאחר כמה שעות של ייבוש לחלונו במלון החלו שמועות שמייקל נוסע ל Earls Court לקיים חזרות, בדיעבד נודע לנו שמייקל לא מתכנן לעשות חזרות כי הוא אמר לאחד המעריצים שהוא לא מתכוון להופיע בטקס. היתה אווירה מוזרה סביב המלון, המון שוטרים הגיעו והרחיקו את המעריצים מקרבת המלון ואישרו להם לעמוד רק אחרי המחסומים שהציבו מול המלון. היה גשום והתרוצצנו ממקום למקום. לעומת אתמול היו שם הרבה יותר מעריצים.

השעה בערך 14:30 ואנחנו בכוננות לתפוס מונית, ויתרנו על התענוג לראותו יוצא מהמלון והעדפנו לחכות בצומת לואן של מייקל. אחרי חצי שעה לערך הואן יצא, בהתחלה הנהג של מייקל עשה כמה סיבובים ברחובות הסמוכים ואנחנו השגנו את הואן, הוא כמעט נעצר וחמק שוב. אני זוכר את המרדף הזה, ניסיתי להיות מהיר וזהיר ככל האפשר, מכוניות צופרות, עוצרות בחריקות בלמים, מהומה בכביש. לא היה בי הכוח להמשיך לרוץ וגם שרונה התעייפה. באיזשהו שלב שאני לא ממש זוכר איך הוא קרה השגתי את הואן ועמדתי באמצע הכביש תחת הרמזור האדום, הואן התקרב אליי ואני נופפתי לו בידיים, ידעתי שהוא חייב לעצור ברמזור ואז אבקש מהנהג לפתוח את החלון. הרמזור התחלף כנראה לירוק והואן לא עצר אלא פנה שמאלה בצומת, אני, שרונה ועוד כמה מעריצות מקומיות תפסנו מונית וביקשנו מהנהג שיעקוב אחרי הואן של מייקל. איבדנו אותו. שי בינתיים ניסה את מזלו ורדף רגלי אחרי הואן, הוא לא רצה לנסוע איתנו.

נסענו במונית כמעט 20 דקות אם לא יותר, לאן? השד יודע. ניסינו ליצור קשר עם מעריצים שכן ראו את הואן ועם מעריצים שיודעים או מנחשים להיכן מייקל מתכוון להגיע. אחרי סיבובים שלמים ברחובות ארוכים הגענו למשרדי גינס, שם מייקל בדיעבד קיבל שמונה תעודות ממוסגרות על השיאים שהשיג במהלך הקריירה שלו.

מייקל ביציאה ממשרדי גינס.

לצפיה בוידאו- מייקל ג'קסון במשרדי גינס

לפי כמות המעריצים הבנו שהוא אכן שם, ניסינו להיכנס לבניין וכשהגענו אל הקומה הראשונה אחד מאנשי האבטחה הכריח אותנו לרדת חזרה אל מחוץ לבניין. הואן כבר חיכה שם ואני ניסיתי לתפוס את המקום הכי טוב קרוב לדלת אך לא הצלחתי. הדוחק היה בלתי נסבל, ממש נמחצנו. אחד השומרים ניסה לפלס דרך ואיים לדחוף אותנו: "אני מבקש מכם לקחת 3 צעדים אחורה" אמר. "אני אאלץ להשתמש בכוח ואני לא רוצה לפגוע בכם". אף אחד לא הקשיב לו והוא התחיל לדחוף אותנו. מייקל יצא ורץ אל הואן, שרונה בנתיים הצליחה לתת לו ספר תמונות שהכינה לו. אלוהים, כמה שהוא היה יפה באותם רגעים... בכל פעם שראיתי אותו התפעמתי מחדש והרגשתי כאילו אני חווה חלום שבלתי ניתן לתאר. הוא התיישב ברכב עם הדלת פתוחה, מולי. ביקשתי מהשומר שייתן לי להתקרב לואן. "אני רוצה לתת לו את זה" ביקשתי והראתי לו את הציור. "רק שהוא יהיה בטוח" אמר. אתם לא מתארים לעצמכם איזה מצב מסוכן זה למייקל ג`קסון בקרבת המעריצים ללא שומרי ראש ומאבטחים, האהבה העצומה היתה מוחצת אותו למוות.

"תודה מייקל על כל מה שהיית עבורי" אחת המעריצות צרחה לו. "מייקל! אנחנו אוהבים אותך" שאגתי מס` פעמים תוך כדי שאני בוהה במלך העולם יושב ומחייך. הרמתי את הציור שלי מעט כדי למשוך את תשומת ליבו של מייקל שאולי ייווצר מצב כלשהו ואוכל לגשת אליו, הרי אמרתי, הכל דינמי ומהיר. אי אפשר לדעת מה יקרה תוך שניות. והנה מייקל עיני נץ קלט את הציור והתרומם, כמעט יצא מן הרכב, הושיט לי יד בחיוך ובהתלהבות. לא לא, זה לא קורה לי! מיד שלפתי את הציור וניסיתי להגיע מה שיותר קרוב אליו, הוא התאמץ להגיע עם היד עוד קצת. ואווווו!!! זהו! עוד משימה הושלמה בהצלחה. קיוויתי שתהיה לי הזדמנות שניה באותו יום או מאוחר יותר לשאול אותו מה דעתו לגבי הציור.

הציור שנתתי למייקל (מעובד בפוטושופ)

תחושה מוזרה של עצב, שמחה, בילבול, תקווה, הכל יחד, מילאו אותי. חזרנו אל המלון, עוד לפני שמייקל הגיע, אני ושרונה החלטנו לבצע פטרול סביב המלון ולגלות האם ישנה יציאה סודית משם מייקל יחוש להימלט מתישהו...

מאוחר יותר בערב, שעה 20:00 לערך שוב הואן חיכה בפתח המלון, ההכנות לפני יציאה של מייקל גלויות לכל עין. הדלת הראשית של המלון נפתחה ואנחנו עומדים מרחק 5 מטרים ספורים, קלטתי את מייקל מתכוון לצאת, מקשיב להוראות השומרים, אחד מהם סימן לו ללכת בכיוון ההפוך, ומייקל נראה כאילו יורד במדרגות שמובילות ליציאה אחרת. `מה הולך כאן??? מאיפה הוא הולך להוציא את עצמו??? האם באמת יש יציאה סודית מהמלון הזה? לא יכול להיות, יש רק דלת כניסה ויציאה אחת`. חשבתי לעצמי.

מייקל יוצא מהמסעדה היפנית (מימין אני, מחזיק בדגל ישראל)

מייקל היה בדרכו למסעדה יפנית יחד עם ילדיו וגרייס האומנת. עמדנו מחוץ למסעדה מבלי להגזים, יותר משעה. היה קר. ניסינו למצוא דרך להשתחל למסעדה ומצאנו! אך אחד העובדים ישר זיהה שמדובר במעריצים והורה לנו לצאת. חזרה אל השורה צמודים לואן, התווספו עוד מעריצים, אני עומד צמוד לדלת, עם דגל ישראל לידי שי אוחז גם הוא בדגל ושרונה מוכנה עם בובת כפפה לבנה לקבל את פניו. כשמייקל יצא מהמסעדה אחרי הילדים וגרייס אשר חיכו לו ברכב שי עקף אותי וניסה להידחק אל הואן כששומר הראש אוטוטו מוחץ אותו. שי ביקש ממייקל בתחינה להיכנס ומייקל הסכים. הוא השתגע כשיצא מהואן מרוב התרגשות.

המון מעריצים הגיעו באותו ערב למלון, אולי 300, כי למחרת עתיד להתקיים הטקס, מייקל התחיל לשחק איתנו שוב דרך החלון, וקולות המעריצים הרבים היו רמים. הסתכלתי אחורנית והצידה, דגלים, כרזות, שריקות, אנשים שרים לכבוד האדם הזה, נראים כמו קהל בהופעה. אבל העניין הוא שלא מדובר בהופעה. כמה עוצמה ואהבה בן אדם יכול לגרום לאנשים אחרים להעניק לו.

יום רביעי, ה 15 לנובמבר 2006

את כל היום העברנו מ 10:00 בבוקר עד 20:30 בערב בהמתנה לכניסה לטקס. כל האולם קיבל את מייקל בתרועות וצעקות, "המלך חוזר", "מייקל! אנחנו אוהבים אותך!" ובכל פעם שעלו אומנים אחרים להופיע או להעניק פרסים זכו בתרועות "מייקל! מייקל! אנחנו רוצים את מייקל!!" זה היה מצחיק. ביטלנו את כל האומנים בטקס, סגדנו רק למלך אחד- מייקל ג`קסון!

לצפיה בוידאו- מייקל ג'קסון מגיע לטקס פרסי המוסיקה העולמיים

לצפיה בראיון קצר עם מייקל ג'קסון לפני הטקס

כריס בראון חש לחקות את מייקל במופע חביב לשיר "Thriller" שאת הפזמון הוא כמובן לא הצליח לשיר בעצמו אלא השתמש בפלייבק המקורי של מייקל. מיד לאחריו ביונסה הזמינה את מייקל לקבל את ה `Diamond Award`, (מידי שנה מוענק לאמן אחר פרס היהלום על מכירות של יותר מ 100 מליון עותקים, מייקל שבר את השיא הזה כבר בתחילת שנות ה-90). לבוש בשחור ומעליו מעיל שחור מבריק יפהפה (אשר נקרע לגזרי גזרים מאוחר יותר כשהוא זרק אותו אל הקהל וכיום חלקים ממנו נמכרים באתרי אינטרנט ביוקר).

הקול שלו היה מדהים בנאום, חזק, חדר לכל אוזן של כל נוכח באולם, הוא נראה גם מעולה וקורן על מסך הוידאו הגדול. הקהל סגד רק למלך הבלתי מעורער של המוזיקה.

בסיום הטקס הצטרף בשירה מאולתרת לשיר `We Are The World` שהושמע ברקע וכמובן שמיד לאחר שחזרנו ארצה גילינו שהתקשורת החליטה ש"למייקל ג`קסון אין קול והוא גמור". קול של מלאך, תישרפו בגיהינום.

כמובן שההתגודדות תחת המרפסת בבית המלון לאחר הטקס התקיימה שוב אל תוך הלילה.

לצפיה בנאום של מייקל ג'קסון בטקס פרסי המוסיקה העולמיים

לצפיה במייקל שר את "אנחנו העולם" בטקס פרסי המוסיקה העולמיים

יום חמישי, ה 16 לנובמבר 2006

הזמן אוזל, בעוד יומיים אנחנו חוזרים חזרה לישראל, אולי היום יקרה משהו טוב... קיווינו.

בצהרי היום מייקל שם פעמיו לתיאטרון "Eduard Theater" (או וואטוואר) לראות את ההצגה "מרי פופינס". עלות כרטיס בערך 400 שקלים. אנחנו כבר רכשנו כרטיסים וחיכינו למייקל. בחוץ אנשים חיכו לו שייכנס, היה דוחק מטורף, אנחנו מחכים לבואו בקבלה והנה הוא נכנס לבוש במעיל שחור מתחת חולצת מיקי מאוס בצבע בז` והועלם ישר ע"י מאבטח אל גרם המדרגות. אנחנו ניסינו להרהר באיזה מפלס מייקל יושב. חמקנו לסדרנים ותיכננו להגיע אל המפלס התחתון מבלי שירגישו, התחבאנו בשירותים כמה דקות וסרקנו את האיזור פן יצוץ מישהו אשר יחזיר אותנו למקומינו או במקרה גרוע אחר- יעיף אותנו לכל הרוחות. מייקל בדיעבד ישב במפלס התחתון, כמה קדות לפני שההצגה התחילה את חלקה השני במהרה עקב המהומה סביב מייקל בקהל, ראינו מלמעלה את האנשים לוחצים למייקל ידיים, קמים לכבודו ומוחאים כפיים. ידענו שכשתסתיים ההצגה נצטרך למצוא דרך לרדת למטה מהיציאה שמייקל אמור היה לצאת ממנה וקיווינו שאנחנו בדרך הנכונה, אבל כמה חבל שאחד השומרים דאג לשמור על הדלת שמפרידה בין המסדרון לקבלה. הבנו שפספסנו אותו.

בחזרה אל המלון חזרנו מדוכדכים עד מאד, מייקל עדיין טייל והיה אמור לחזור, ידענו שהפעם זו תהיה (סביר להניח) ההזדמנות האחרונה לתקשר איתו או לגעת בו וגם זה היה תלוי במידה וייגש אלינו.

האמת? רצינו מאד אבל לא האמנו שזה יקרה.

השוטרים עמדו ליד המחסומים בפתח המלון וביקשו בתוקף לא להתקרב אך אני קפצתי (תרתי משמע) להקשיב להם ועברתי את המחסומים, שי ושרונה כמובן אחרי גם הם דילגו מעל. עמדנו ראשונים, צמודים למחסומים, אם מייקל מגיע לכיוון שלנו הסיכויים יותר גבוהים לראות, לחוות מגע, לדבר איתו.

וכשהוא הגיע, הוא ירד מהואן לבוש במעיל שחור אלגנטי, מתחת חולצה לבנה, ניפנף בידו למעריצים ממול, והנה הוא מתקדם לכיוון שלנו! מייקל בא בחיוך ביישני, ידיו מאחורי גבו, הוא מתקרב! כולם צורחים בהיסטריה, מושיטים לו ידיים, והוא מתרחק מעט, מאד זהיר, מתקרב שוב, מבין שהשטח בטוח נותן למעריצים ידיים. "מייקל!" צעקתי כמו מטורף, מייקל הושיט לי בעדינות את היד ואז ממש עמד מולנו. שרונה שאלה אותו משהו והוא מילמל חזרה אך לא הצלחנו להבין מה בגלל הרעש הנוראי מסביב.

שי נתן לו שוב את דגל ישראל ומייקל ניפנף בו וחייך. ידעתי שזו ההזדמנות שלי לשאול את מייקל מה דעתו על הציור. "מייקל! מייקל!" הוא הסתכל עליי וניסה להקשיב ואז מישהו שעמד לידו התחיל לדבר איתו והסיח את דעתו ממני. קראתי לו שוב והגברתי את הקול, והוא השיב: "תגיד את זה שוב, תגיד את זה. תגיד את זה" וגילגל את אצבעות כפות ידיו כאילו מסמן בהם "שוב". "ראית את הציור שנתתי לך אתמול"? שאלתי כשבעצם זה היה שלשום. כל כך התבלבלתי ונלחצתי. הוא התכופף מעט לעברי כדי להתאמץ להבין ולהיזכר.

הפנים המושלמות שלו מולי, הקול שלו עדין ומלטף לא פחות כשהוא מבצע שיר. ואז אמר: "אוווו, אני מצטער, אני עדיין לא ראיתי את זה" (בילבלתי אותו לחלוטין) והמשיך להסביר שאולי אחד משומרי הראש לקח את זה למלון והוא טרם הספיק לראות. ואז נכנס כשהוא מנופף בדגל ישראל אל המלון.

למחרת היה יום גשום במיוחד, מייקל ריחם עלינו, המעריצים האומללים שמחכים לו בסופות הכפור XD והזמין לנו מגשי פיצה כפרה עליו.

מייקל עזב את לונדון במוצאי שבת בערב ואנחנו חזרנו באותו לילה לישראל, לא יכולים לחכות לפעם הבאה :-)

*נכתב ע"י aMJel

• שלח תגובה חדשה!

13/11/2008 - לאמג'ל

נשלח על ידי מייקל !!!!

נורא מרגשששש !!
וואו אני מקנאה !!

תודה שאתה גם ממשיך לעדכן !