יום שבת- 7 באוקטובר 2005
"מייקל בלונדון!!!" שרונה כתבה לי בלחץ מהול בהתלהבות כששוחחנו במסנג`ר.
באותו יום ידענו באופן רישמי שהוא אכן בלונדון והופתענו למראה התמונות אשר פורסמו בפורומים באינטרנט בהם נראה מייקל עם המעריצים שחיכו לו בגראז` כאשר יצא מן הסטודיו. המעריצים התגודדו סביבו, חיבקו אותו, דיברו והצטלמו איתו ואפילו עלו איתו יחד על גג הואן הפרטי שלו. הימרנו שהוא הולך להישאר בלונדון עוד כמה ימים ושעלינו להחליט מהר אם כדאי להזיז את עצמנו לשם או להמשיך לראות תמונות באינטרנט ולהתמרמר.
מוצאי שבת- 8 באוקטובר 2005
`לנסוע? או לא לנסוע?` זו היתה השאלה שהתעסקנו איתה כל השבת, `האם מייקל הולך להישאר עוד כמה ימים בלונדון או שהוא יתחפף בקרוב?` לא ידענו מה לעשות.
בערב, בזמן שישבתי על המחשב וגלשתי באינטרנט אמא שלי צעקה לי: "יוסי! מייקל בלונדון!" במהדורת החדשות שידרו קטעון מהביקור של מייקל במלון ה- `Dorchester`. אני לא אשכח את הקטע, מייקל לבוש בירוק עם משקפי שמש כהים נפגש עם המעריצים מחוץ למלון. אחרי התמונות הקשות הללו לא נותר לנו אלא להחליט באופן סופי ואגרסיבי- אנחנו נוסעים (!)
"The Dorchester"- בית המלון.
יום ראשון- 9 באוקטובר 2005
לא יכולתי להישאר בעבודה, פשוט לא יכולתי, ניגשתי לאחראית ואמרתי לה שאני מרגיש על הפנים ואני חייב ללכת לרופא וכנראה שמחר לא אגיע. היא הסכימה לשחרר אותי וכשיצאתי הרגשתי משוחרר כאילו פרחה נשמתי אבל עדיין הייתי בלחץ, האם אני הולך להגשים חלום בימים הקרובים? האם אתאכזב ואדחה את הנסיעה למועד אחר? עדיין לא האמנתי במיליון אחוז שמחר אני עולה על מטוס כי תכניות גם משתבשות לפעמים, הלכתי מיד להסתפר כי ידעתי שלא אקח איתי את מייצבי השיער מפאת חוסר זמן. ידעתי והפנמתי את כל הכרוך בעניין הנסיעה הזו- לעמוד מחוץ למלון ולחכות למר ג`קסון שעות על גבי שעות ואם יידרש גם ימים עד שיואיל בטובו לצאת.
גם אצת הרופא ביקרתי כבר בערב, שיחקתי אותה חולה גמור ותודה לשקדים היקרים שלי שתמיד נפוחים ואדומים- בזכותם קיבלתי ארבעה ימי מחלה ויום כיפור באמצע, שישי לא עובד גם ככה וביום ראשון אני חוזר לעבודה, הכל מסודר, רק הזמנת הכרטיסים אמורה להתבצע, כמובן שהיו לנו עיכובים ובעיות כי היינו אמורים להזמין את הכרטיסים מהיום למחר. הזמנו.
בבית החלה התרגשות לקראת הנסיעה, אמא ואבא שמחו שאני נוסע, אחותי מיהרה להדפיס למייקל מכתב. הבטחתי להעביר לו אותו.
מייקל והמעריצים בגראז', 7 לאוקטובר 2005.
יום שני 10 באוקטובר 2005
4:00 לפנות בוקר, עייף, תשוש ומבולבל מכניס את הדברים האחרונים למזוודה, בעוד כמה שעות אני טס ללונדון להגשים את חלום חיי ולראות או במקרה המדהים יותר לפגוש את מייקל ג`קסון לראשונה. תמיד ידעתי שאת הנסיעה הראשונה לחו"ל אקדיש להגשמת החלום הזה.
אם הייתם שואלים אותי מס` שנים לפני כן אם הדבר אפשרי הייתי צוחק, לא ידעתי שאפשר לפגוש את מייקל ג`קסון, לגעת בו ולדבר איתו, אין דברים כאלה. מי שעלו איתי למטוס היו ידידי שכבר טסו מס` לא מבוטל של פעמים ופגשו את מייקל ואף התארחו בביתו- שרונה ושי.
כבר בטיסה שרונה ושי התחילו לחפש במפה איך מגיעים לבית המלון וכשנחתנו רצנו עם המזוודות לרכבת לכיוון האכסניה זרקנו שם את התיקים ועלינו על רכבת שוב לכיוון בית המלון.
הגענו אל המלון בסביבות השעה 16:30 אחרה"צ, מקום יפה, מולו גן קטן, בריכה וצמחיה ססגונית, מקום יפה ופסטורלי ממש קרוב לכביש. מעריצים מחכים, עומדים, יושבים על המדרכה, מתרוצצים, מייקל ג`קסון עשוי לרדת בכל רגע. זיהיתי כל מיני פרצופים, מעריצים שמעולם לא ראיתי במציאות אלא בהופעות של מייקל בקהל ומכל מיני תמונות. מן הלם תרבות כזה, בועה, אני הולך לבלות ארבעה ימים מחוץ למלון הזה ולחכות למייקל ג`קסון שיירד ואז אצטרך לנסוע במונית ברחבי לונדון ולעקוב אחריו ולנסות לפגוש אותו, לגעת בו, ולהגיד לו כמה אני אוהב אותו. ידעתי לקראת מה אני הולך.
עם רדת החשיכה התגודדו עשרות מעריצים מול המלון בצד המזרחי שבדיעבד איננו הצד שמעליו נמצא חלון של החדר של מייקל. מייקל לא ענה, לא אופייני לו להתעלם מהמעריצים. אחד המעריצים משך את כולם לצד המערבי של המלון ממש מעבר לכביש ושם התגודדו עשרות רבות של מעריצים והקימו רעש גדול וצרחו למייקל. כל חלון שזז, כל וילון שהוסת, כל אור שדלק הביא אחריו גל צרחות אדיר. והנה מקומה שמינית "מישהו" התחיל לשחק עם הוילון, הדליק וכיבה את האור, זה היה בשעה 20:00 בערב, אחרי ששעה וחצי המעריצים מנסים לגרום למייקל לצאת אליהם או להוציא יד. כשהבנו שהמישהו הזה מתחיל לשחק איתנו משחקים ילדותיים דרך החלון הבנו שזה מייקל.
במשך שעתיים הוא עמד בחלון הוציא ידיים, הדליק וכיבה את האור, הוציא את הידיים של הילדים שלו וכולם התלהבו. היה רגע שבו ראיתי את פניו לראשונה אבל לא היה נראה ברור אבל הצלחתי לראות אותו מחייך, התלהבתי כמו ילד קטן!!
כמובן שחיכינו שיקרה משהו ושאולי ישעמם למייקל והוא ירצה לצאת לטיול אך לא קרה דבר וחזרנו אל האכסניה, מחר ב 8:00 בבוקר אנחנו נתייצב שוב.
מתגודדים בפתח המלון המערבי. אני משמאל עם המשקפיים על הראש 8-)
יום שלישי 11 באוקטובר 2005
שום דבר מיוחד לא קרה ביום הזה מלבד התגודדות נוספת מתחת לחלונו בשעה 8:00 בערב והצגה לא מובנת של שעתיים מאת מייקל ג`קסון הכוללת זריקת אווירונים מנייר מהחלון למעריצים אשר התרסקו על גג נמוך אחר של בית המלון, (זה היה קורע, מייקל זרק שני אווירונים וכל המעריצים רצו וצרחו כמו מטורפים אך כמה חבל שהמטוסים לא הגיעו אל ייעדם XD)
כבר באותו ערב הגיעו יותר מעריצים והקמנו רעש אדיר עד שהנהלת בית המלון הזמינה משטרה והציבו מחסומים בין הכביש למדרכה, היה בלגן שלם עד לשעה 22:00 שמייקל החליט שנמאס לו ואט אט התחלנו להתפזר.
שימו לב, זהו היום השלישי במספר שמייקל לא יצא מחוץ לכותלי בית המלון, הפעם האחרונה שהוא שהה בחוץ היתה ב 8.10 בערב כשיצא אל המעריצים בזמן שהיינו עוד בישראל. אבל לא איבדנו תקווה.
יום רביעי 12 באוקטובר 2005
ערב יום כיפור. האמת? מי זכר את זה בכלל? איבדתי כל תחושת זמן. יום קר וגשום, גשום מאד. עמדנו כל היום בחוץ והגשם לא הפסיק לרדת עלינו, רטובים מכף רגל ועד ראש, ללא מטריות מחכים למייקל שייצא. הכרחנו את עצמנו להאמין שיקרה משהו, קארי, שומר הראש ירד אלינו וביקש שנקשיב לו, הוא ביקש שנפסיק את המהומות מתחת לחלון כי אנשי המלון התלוננו ואם נמשיך כך מייקל ייאלץ לעזוב. נתתי לקארי את המכתב שאחותי כתבה למייקל, ידעתי שזו עלולה להיות הזדמנות אחרונה כי אף אחד לא הבטיח שמייקל ייצא ונותר עוד יום וחצי לבלות מתחת למלון, ביום ששי בבוקר אנחנו טסים חזרה לישראל.
המשכנו לשמור על כל הכניסות של המלון, מלא מעריצים, בגראז`, בכניסה הראשית ובכניסה המערבית אשר צמודה לכביש ומתחת לחלון של מייקל. במשך כל השלושה ימים התרוצצנו מכניסה לכניסה, רצים כמו מטורפים, מספיק שהיינו שומעים צרחה אחת בקצה השני של הרחוב הסתערנו כמו אריות לאותו כיוון. ממש כמו "זאב זאב"- באף אחת מהפעמים מייקל לא יצא. בפעם האחרונה שזה קרה באותו יום, לערך בשעה 18:00 בערב היינו בטוחים שמייקל עומד לצאת מהכניסה המערבית, צלמי פפראצי, מעריצים, ואן ענקי, מאבטחים התגודדו סביב, זהו! מייקל ג`קסון עומד לצאת כל רגע!!
התעכבנו שם יותר מידי זמן ואף אחד לא יצא, הרגשנו שמעריצים אחרים רצים לתפוס מוניות , לאן?- אלוהים יודע... היו לנו שני מקומות אפשריים: Hamleys, חנות הצעצועים הגדולה בלונדון או קניון Harrods כי ידענו שמייקל עדיין לא ביקר שם ושהוא נוהג לבקר שם בכל פעם שמגיע ללונדון.
מעריצים אחרים גם הבינו את המתרחש והחלו לרוץ ועצרו מוניות. שאלתי את אחד המאבטחים אם מייקל עדיין במלון או שהוא יצא והוא אמר לי שהוא עזב לפני 10 דק`. רצנו, אנחנו נוסעים ל Harrods.
הגענו לקניון, נכנסנו שלושתנו במהרה, עדיין לחים מהגשם ואחרינו עוד מעריצים, איזה לחץ!! ידענו שמייקל שם! שמענו מוכרת בפרפומריה אומרת לאחד האנשים שמייקל היה לפני כמה רגעים שם עם שני הילדים שלו! עלינו למעלה לחנות הדיסקים, מייקל לא היה שם, הוא כנראה בדיוק עזב, עלינו למעלה לקומה רביעית (אם אני לא טועה) והלכנו מהר במסדרון כשמולי ראיתי מעריצים מתגודדים והנה זה מגיע...
מוחאים כפיים וצועקים! מייקל מייקל!! מסתכלים למעלה לכיוון המדרגות הנעות, מייקל היה בדרכו למטה. זהו! בעוד 2 שניות אני הולך לראות את
מייקל ג`קסון!
מייקל ג`קסון!!
מייקל ג`קסון!!!
אני יכול לכתוב את זה עוד מליון פעמים!
מיד כשהגעתי לקהל המעריצים הסתובבתי לקבל את פניו והנה מייקל ג`קסון שלי יורד במדרגות הנעות עם הבת שלו פאריז ובידו סוכריה על מקל צהובה, מעיל כהה ארוך לברכיו. שוק, הלם טוטאלי היכה בי. מייקל ג`קסון עומד מולי במרחק חצי מטר משקפי שמש כהים על עיניו, מחייך בענווה, מרכין את ראשו מעט ועונה בקול עדין: "שלום, שלום".
בחנתי אותו מכף רגל ועד ראש. הרגע לו חיכיתי 12 שנים, החלום הגדול של חיי רוקם עור וגידים!! לא ירדה ולו דמעה, לא יכולתי לגשת אליו ולנסות לגעת בו, פשוט לא יכולתי, הרגשתי שאגרום לו לאי נוחות ושמרתי על מרחק.
כל חיי דמיינתי את עצמי בוכה, נופל ומתנפל עליו כשיגע הרגע הגדול והנה המציאות שונה. מייקל ג`קסון זה לא אותו אדם שאתם מכירים בתמונות או ממסך הטלויזיה. עד לפני שראיתי אותו ממרחק פסיעה חשבתי שהוא נשי ושברירי, הופתעתי לגלות איש זקוף, רחב כתפיים, פנים מרובעות, כפות ידיים ענקיות, גבר לחלוטין, לא נפל משאר הגברים שהיו סביבו. והוא אנושי, אוהו כמה שהוא אנושי, עורו חלק ובהיר כשלג, לא חייזר, לא פלסטיק לא נעליים!! מאידך הוא כה לא אנושי בהשוואה לאנשים אחרים, יותר מזה- האיש היפה ביותר עלי אדמות, הילה של מלאך סביבו, ממגנט באופן בלתי ניתן לתיאור, קורן ומסנוור, כוכב הלכת העשירי עומד לפני!! זה אולי נשמע כמו סיפור פנטזיה או אגדה אך באותו הרגע הבנתי שאגדות באמת קיימות- מייקל ג`קסון!! ואני רק פעור פה ועיני פקוחות בהלם. "מייקל, מייקל" רק מילמלתי בקול חלוש שמא אגביר מעט אותו ואהפוך למטרד בשעה שמתחוללת סביבו המולה.
קארי, מייקל וגם פרינס, בנו הבכור שהצטרף מבלי שאשים לב יחד עם פריז ועוד כמה שומרים מהקניון ניגשו אל המדרגות הנעות ואני מאחריהם, ירדנו עוד קומה. אני זוכר ששרונה הופיע פתאום מאחרי וסימנו אחד לשניה לא ללכת מהר מידי פן יעיפו אותנו השומרים והנה בדיוק באותו הרגע שעמדנו אחרי מייקל בפתח החנות שומר נעץ בי מבט מאיים ואני הבטחתי לו שאני לא זז. זכיתי בעוד כמה רגעים להסתכל על הפלא שנגלה אליי, להתמוגג מהעוצמה הנדירה שהאיש הזה משדר. והנה כשנכנס אל החנות והשומרים אחריו הסתערנו כל המעריצים כמו גדוד אל תוך החנות. היתה זו חנות למוצרי חשמל. אני זוכר ששמרתי על קצב הליכה נורמלי ולא מהיר, פרינס החמוד בדיוק הלך לפניי J, השתדלתי לא להפריז ובזהירות ללכת אחרי מייקל והשומרים ואכן הייתי קרוב הכי שיכולתי. שרונה נעלמה מאחרי בדיעבד, אני לא שמתי לב בכלל, פתאום ראיתי את שי רץ מסביב למייקל עם דגל ישראל, הוא לא הספיק לתת לו את הדגל, השומרים התגודדו סביבו והמרחק ביני לבין מייקל גדל. מייקל זיהה מיד את ג`סטין, (מעריץ שעוקב אחרי מייקל כבר שנים רבות) קרא לו בשם החיבה: "waldow"" ומיהר לחבק אותו חיבוק אוהב.
הבלגן שהמעריצים חוללו שם היה בלתי נסבל, הרגשתי שמייקל מעט מתוח ואפילו עצבני.
מייקל נעצר ושוב הצלחתי להתקרב אליו, בנתיים אנשים לחצו לו ידיים ושאלו לשלומו, אני ממרחק אפסי ממנו, רק שומר עומד ביננו, הושטתי את כף היד אל הכתף שלו, משתדל שלא ירגיש שאני נוגע בו, לא הייתי מסוגל לגעת בו, רק מילמלתי בקול חלוש שוב: "מייקל, מייקל". שי האיץ בי לגשת אליו, להתקרב עוד אבל לא יכולתי. לקחתי כמה צעדים אחורה ובאתי אליו משמאל לשומר הראש, קראתי לו והוא מיד נתן לי את ידו, לא היתה לי הזדמנות להחליף איתו אפילו מילה, הכל היה כה דינאמי, מוזר, מהיר ומבלבל. חלום שסרבתי לקלוט שמתגשם.
עברה בי הרגשה מוזרה- כל חיי אני כה קרוב אליך והנה עכשיו כשנגעתי בך הרגשתי רחוק יותר מאי פעם...
הלכתי ממנו ואחרי כמה רגעים שחלף שוב על פני הלכתי אחריו שוב. ראיתי את שרונה מרחוק רצה וקראתי לה, סימנתי לה עם היד שתראה אותי ואז מאחרי תפס בי שומר הקניון ומשך אותי לכיוון היציאה, ליווה אותי החוצה. ביקשתי ממנו שיאפשר לי לחזור אך הוא לא הסכים. מייקל חזר אל המלון. ההתנהגות הוולגרית של המעריצים בקניון הלחיצה אותו. חזרנו לשבת מתחת למלון אם כי ידענו שאין סיכוי שהוא יירד שוב.
יום חמישי 13 באוקטובר 2005
היום האחרון שלנו בלונדון אשר גם אותו הקדשנו לצפיה שנוכל לראות שוב את מייקל, עם רדת ערב הבנו שלא הולך לקרות דבר, קפאנו בחוץ אבל המשכנו לעמוד בכל זאת. אני ושרונה חשנו להתחמם כשנשענו על חלון נמוך על הקיר החיצוני של בית המלון כשמשב אוויר בניחוח בשר (החלטנו חזירים XD) בישל אותנו.
גם כמות המעריצים אשר התגודדו מתחת לחלון ירדה בהמון, שמרנו על שקט וכיבדנו את בקשתו של קארי.
קצת אחרי חצות חזרנו אל האכסניה. מחר חוזרים הביתה, לישראל.
בקרוב- זכרונות מתוקים מלונדון 2006 :-)
*נכתב ע"י aMJel
|
