12/10/2008 - ממשיכים לטייל

גם בעבודה הזאת העברנו חודשיים והחלטנו להמשיך שוב לטייל, הפעם לאלסקה. קור אימים, אני רק זוכר איך קפאתי כל הזמן. כשהיינו שם חשבנו אולי לנסות קצת עבודה בדייג. ככה, שנוכל להגיד שאין עבודה בחו"ל שלא ניסינו ביבשת אמריקה. אחרי שהגענו למזח וראינו את המצב הרעוע של הספינות ואת תנאי מזג האוויר, החלטנו לוותר. זה לא שהיינו זקוקים לכסף נואשות, היה לנו מספיק מההובלות. מה גם שאם לא ספינת דייג, יש אפשרות לעבוד במפעל דגים. מבין כל האפשרויות של עבודות בחו"ל, על האפשרות הזאת אני ממש לא ממליץ. אתם יודעים מה זה לעבוד 8 שעות ביום בתוך סירחון דגים ועוד להרוויח על זה בערך 8 דולר לשעה? עזבו אתכם. לכו להובלות-  האווירה והסביבה בטוח יותר נחמדה ויותר טוב, לכו לעבודת עגלות בלוס אנג'לס. זאת הדרך להפוך לטראמפ וקלוני. בדוק.

מה שכן, אם אתם מתלבטים בין לעשות טיול גרידא ובין לשלב טיול עם עבודה בחו"ל, אני ממליץ לכם על האפשרות השנייה. אלא אם כן ההורים שלכם מליינים ומוכנים לממן עבורכם את הטיול, הרי בכל מקרה תצטרכו לעבוד. השאלה מה אתם מעדיפים? שנת עבודה במשכורת מינימום בארץ או חודשיים שלושה במשכורת עתק בחו"ל. אני ממש שמח שבחרתי לשלב ביניהם ושתדעו שטעם הרוגע והנוחות בטיול הרבה יותר מתוקים, אחרי טעמה המר של עבודה קשה יומיומית בעגלות/הובלות ובמיוחד בסירחון דגים. 

12/10/2008 - קדימה לטיול! וחזרה לעבודה

טיילנו משהו כמו 3 חודשים במרכז-דרום אמריקה. היה מדהים שחבל"ז. נהנינו מאוד, זה היה שינוי מבורך מלעבוד כל היום ל- לשבת רגל על רגל ולשחק טאקי כל היום עם אנשים חדשים. כמובן שגם טירקנו וטיילנו בין הערים. אל תראו אותי ככה, אני לא כזה עצלן.

אחרי הטיול, חזרנו שוב לעבודת עגלות בלוס אנג'לס. מה לעשות, בן אדם צריך פת לחם. המחשבה מאחורי המהלך הזה הייתה שנחזור לארץ ונרצה להתחיל ללמוד. מכיוון שאני כבר ידעתי שלאוניברסיטה אני לא הולך להתקבל עם הציונים הנפלאים שלי ושאני כנראה הולך לרושש את ההורים שלי עם הלימודים, החלטתי להושיט יד לעזרה. בכל זאת, כבוד הורים וכל זה. הרי די נהניתי בעגלות בלוס אנג'לס וידעתי שגם אם אני חוזר לעבוד לחודשיים שלושה, אני יכול לממן לעצמי שנה ראשונה בלימודים.

אממה? הגענו לצורך עבודת עגלות בלוס אנג'לס ונפלו פנינו. כנראה החברה שהיו עמנו כבר הספיקו להתחלף, העונה לא הייתה טובה, לא יודע איך להסביר את זה, זה לא מה שהיה פעם. החלטנו לשנות כיוון והלכנו על הובלות. בניגוד לעבודת עגלות בלוס אנג'לס בהן הייתי מקובע לעמדה אחת, בהובלות הייתי כל הזמן בתנועה. העברנו ציוד ורהיטים מעיר לעיר, נסענו הרבה. זאת בעיקר עבודה פיזית. בעגלות בלוס אנג'לס עבדתי באמצעות פסיכולוגיה של קנייה. בהובלות לא צריך לדבר, לא צריך למכור ולשכנע. הגעתי לסחוב נטו. מבחינת הכסף, מרוויחים טוב, אבל אין השוואה לעבודת עגלות. אני אישית הכי נהניתי מהאנשים. רוב העובדים היו ממקסיקו, קטנים מצחיקים כאלה. מכל הטלנובלות שאמא שלי צופה בהן ומהטיול שלי, למדתי כבר קצת ספרדית, אז הצלחנו לתקשר עמם. הם היו מעבירים דאחקות בנסיעות ואנחנו הצטרפנו אליהם. מה לעשות, היה מצ'עמם בלעדיהם!

12/10/2008 - עבודה בלוס אנג'לס - הסיפור שלי

רוב האנשים מגיבים בצורה דומה כשהם שומעים את שם העיר- "לוס אנג'לס". קודם כל הם מתלהבים, ואז  חוקרים אם בראנג'לינה והצאצאים ברוכי הגנים לא נקרו בדרכנו במקרה. וודאי, אפשר להרגיש את אבק הכוכבים באל איי. אולם, כשהנוסטלגיה פורצת, אני לא חושב על ביתם של ברנדון וברנדה בבוורלי הילס. אני נזכר בתקופה של חלון בין השחרור לאוניברסיטה, בה שאיפותיי הסתכמו בטיול בחו"ל ובכסף שיספק אותו. חקרתי מס' אופציות ובחרתי במשתלמת ביותר עבורי ע"פ הפרמטרים ששקלתי. חברי ואני החלטנו למכור כריות חימום בעגלות בעיר הסלבס. כנראה שאבק הכוכבים מסנוור רק את הידוענים עצמם כי ההתחלה שלנו הייתה רחוקה מנוצצת. נתחיל בכך שלאחר האיסוף משדה התעופה והעלאת המזוודה גדולת המידות של חברי על גב הרכב, הוא נותר רחוק ממרוצה. כנראה שהייתה לו סיבה מוצדקת, מכיוון שבשיא הנסיעה בכביש המהיר, המזוודה נפלה, והתכולה התפזרה על הכביש. גרימת תאונה ויצירת פקק ענק לא היו בין תכנונינו ביומינו הראשון ובטח שלא היכרות עם שוטר כתוצאה מהאירוע. למזלנו השוטר גילה סובלנות, כבר אז התחלנו להרגיש את הריחוק מישראל, ואף סייע לנו באיסוף החפצים.

בכל זאת, היום השני בעבודה בחו"ל כבר טמן בחובו שיפור במצב הרוח. כפי שציינתי, המוצר המדובר היה כרית חימום. הבנתי מהר שכל האמצעים כשרים להשגת המטרה, שיננתי את יתרונות המוצר, השתכנעתי, ואף רכשתי כמה הביתה לישראל. מה שחשוב להבין הוא שמגיעים להרוויח כסף. סימן הדולר מובהק בעיניים ואני מוכר בלהיטות כדי לעשות קופה, לקבל תגמול כספי נוסף על מכירה, לחיות באל איי ולהרגיש דונלד טראמפ.