כולם שואלים אותי מתי אני חוזר לארצות הברית. זה כבר מתחיל לעצבן, אבל אני מבין מאין זה נובע. הפכתי לפרסומת לנוסע המתמיד. כל פעם יעד שונה, חוקר את ארצות הברית הגדולה. מי יכול להאשים אותי? את הכסף שאני מרוויח שם במכירות בעגלות בתקופת חג המולד, אני מרוויח כאן בשנת עבודת עגלות בארצות הברית. לא חבל? העיקר, צריך לבחור בקפידה לאיזו חברה להשתייך. על עגלות כולם שומעים וישנן חברות רבות שמפעילות אותן. בפעם הראשונה, נסעתי עם חיזוק מהבית, חברי הטוב. שנינו ערכנו "מבחני בד" לחברות השונות, ע"פ קריטריונים ואמות מידה שפרטנו לעצמנו קודם. לבסוף, הכף שהכריעה את הגורל התגלמה בדמות בחורה יפהפייה ששיווקה את החברה שלה שממוקמת בנאשוויל, טנסי, בצורה מעולה. התעורר בנו ספק קל שאולי מרוב בהייה בבחורה שכחנו לבהות בקריטריונים שהצבנו, ובכל זאת, נוסעים.
לקח חשוב שנלמד הוא שהגישה קובעת. חברי הטוב ואנוכי הגענו לנאשוויל חדורי מוטיבציה. לא תארנו שנגיע ישירות לדירה שניתן לדמותה לקופסת סרדינים, לאור העובדה שבנוסף אלינו, גרו שם עוד לא מעט נציגים. למרות זאת, לא התייאשנו ושמרנו על גישה חיובית. בכלל לא היינו ממורמרים ואכולי קנאה לגלות שהדירה שלהם הייתה מגניבה ומרווחת משלנו. בכלל לא. מה שכן אגיד, אנחנו מכרנו את המוצרים הכי כיפיים- צעצועים. תהליך המכירה שלי הסתכם בלעמוד ליד העגלה ולשחק בצעצועים ובגדג'טים השונים כדי להדגים כיצד הם פועלים ולעורר התעניינות גוברת מצד הילדודס והכי חשוב מצד הוריהם, בעלי הארנק. אז נכון שתהליך כזה יכול לגרום להורים לחשוב שאנחנו מעין מופע בידור שמאפשר להם פסק זמן מבורך מהזאטוט, אבל באמריקה כמו באמריקה, גם פסק זמן שווה כסף. יש לזכור שלאמריקאים אין שום אינטרס לקחת חלק בסצנות בכי מביכות באמצע הקניון. הפיתיון נבלע, הצעצוע נמכר ואני בדרך לעוד לקוח מרוצה. |
