26/10/2008 - עבודה בארצות הברית - חתונה קתולית

יום למחרת אגב, הוזמנתי בפעם הראשונה לבית של שילה לארוחת חג המולד. לא אמרתי קודם, אבל שילה היא לא יהודייה. זה לא הפריע לי בזמנו כי ידעתי שזה קטע שמתחיל ונגמר בעבודת עגלות בארצות הברית. מה שאני לא ידעתי זה שלא רק שהיא לא יהודייה, אלא היא התבררה כקתולית אדוקה. בבית הוצב עץ אשוח ענק באמצע הסלון וגרביים אדומות על המעקה. מה להגיד, זאת חוויה שלא הייתי חווה בשום מקום אחר, בטח שלא בארץ ומזל שבחרתי באפשרות של עבודה בחו"ל בארצות הברית. כשהגעתי, היא פתחה את הדלת ומאחוריה הופיעו ההורים. הארוחה הייתה מאוד טעימה וחביבה, למרות שהשתדלתי לא לטעום יותר מדיי דברים חדשים. זה לא שאני שומר כשרות או משהו, אבל יש גבול לכל תעלול. מסתבר ששילה סיפרה עליי עולם ומלואו להורים שלה ובמיוחד על היותי "חייל קרבי" מוצלח. מסתבר גם שאני הבחור הראשון שהיא הזמינה אליה הביתה וכנראה כל המשפחה בנתה על זה שאני אהיה גם האחרון. כיאה למשפחה קתולית אדוקה, כל מה שהיה חסר באותו ערב זה תהליך התנצרות, כומר וזוג טבעות. ההורים שלה פשוט נכנסו לאיזה אטרף של עתידנו המשותף וכבר הראו לי מקום על הקיר, בין יתר תמונות המשפחה, בו אמורה להיתלות התמונה שלנו מטקס הנישואים. תקשיבו, ללחץ כזה עוד לא נכנסתי מימיי, אבל בסוף הבהרתי שאני לא הולך להתנצר בשום הון שבעולם והם נאלצו לקבל את זה. חבל, ואני כ"כ רציתי להתחתן באותו ערב.... 

26/10/2008 - זכרונות מעבודת עגלות בארצות הברית

אז שילה הזאת, העלתה תמונות שלי ושלה מאיזו פעם שהיא באה לבקר אותי בעבודת עגלות בארצות הברית. איזו תמונה! אני חייב להדפיס ולמסמר על הקיר שכולם סוף סוף יאמינו לי. אני אפילו זוכר את היום הזה במדויק, זה היה אחד הימים האלה בחג המולד שהקניון נראה כמו הופעה של הביטלס. המקום היה מפוצץ עד אפס מקום. אני וחבר שלי לא הצלחנו להבין למה אנשים, אחד אחרי השנייה, הגיעו לעגלות, במיוחד לשלנו, לקנות ולקנות. כבר התרגלנו לתקופה המעולה בעבודת עגלות בארצות הברית אבל אותו יום היה באמת מוזר. לא הבנו למה אנשים ממש מתקהלים בחבורות, מתלחששים ומביטים לכיוון שלנו. חשבנו שאולי כבר המשטרה אמורה להגיע ולסגור לנו את הבסטה והם רוצים לקנות לפני שייגמר. באמת שלא היה ברור מה קורה. כשאחד הלקוחות המתלחששים הגיע והזמין חבילה של  5 קופסאות צעצועים, הסקרנות כבר הרגה אותנו. שאלנו אותו במה מדובר, מה כל הרעש הזה סיבבנו. מה מסתבר? היה איזה מבצע בטלוויזיה לאיסוף תרומות לילדים. הודיעו שמי שיקנה כמה שיותר צעצועים ויתרום אותם לצדקה, יקבל הקלות משמעותיות במיסים לשנה הבאה. מן מבצע כזה לשנה החדשה שבפתח. אז כבר נפתרה התעלומה ואנחנו שרק הרווחנו כמובן מכל העניין, התחלנו לצעוק באמצע הקניון, לעוברים ולשבים שכנראה עדיין לא שמעו על הפרסומת, איך כדאי ורצוי שגם הם ירכשו צעצועים למטרות טובות ונעלות. אני חייב להודות, זה היה אחד הימים היותר מוצלחים שלי בעבודת עגלות בארצות הברית. גם הרווחתי יותר משהרווחתי אי פעם, גם שילה בילתה ושעשעה אותי כל היום וגם יצאנו כולנו לבלות בערב. אח, אני חייב לתייג את עצמי לתמונה הזאת. פשוט אחלה תמונה לזכר ימי אותה עבודה בארה"ב בעגלות.

26/10/2008 - עבודה בארצות הברית תגרום לך להרגיש גבר גבר

קודם סיפרתי לכם על הבנות האמריקאית שזכיתי להכיר במסגרת העבודה של עגלות בארצות הברית. היום אני יושב על המחשב, מעביר ת'זמן. מדפדף בין הפייסבוק, למייל, לסקייפ וקורא קצת חדשות תוך כדי. שלא תחשבו שאני עד כדי כך שטחי חלילה, בין כול תוכנות בזבוז הזמן באינטרנט אני מוצא לנכון גם לעשות משהו מועיל. לא שאני בטוח שלהתעדכן על החדשות זה כ"כ מועיל. כאילו, למי זה יעזור שאני יודע שאחוזי רכישת הלולב ירדו השנה. אולי מישהו מצפה שאני אעלה רעיון מבריק לגידול לולבים זולים יותר?

בכל מקרה, אני יושב ומסתכל על הפרופילים של האנשים היותר מעניינים בפייסבוק. פתאום אני נכנס לפרופיל של שילה, זאת אחת שיצאתי עמה קצת בתקופת העגלות בארצות הברית. יואו, אתם צריכים לראות אותה. הבחורה מהממת. אף פעם לא הבנתי למה, אבל גם היא כמו כל האמריקאיות האלה ממש הייתה בשמיים למשמע העובדה שאני ישראלי. כאילו פתאום מבן סטילר הפכתי לאיזה בראד פיט. ו"וואו, היית בצבא וכזה?" איזה וואו, לא היה לי לב לספר לה שהייתי מש"ק שלישות. בכל זאת, הרי בשבילה כל ישראלי זה מינימום בוגר סיירת מטכ"ל. מצד שני, אני לא בטוח את מי הייתי מאכזב יותר. נראה שהיא הייתה ממש מרוצה מזה שהייתי בקרבי ובטוח הייתי קשוח וחזק. אתם רואים? קרביים סתם מתלוננים שאין הכרה בתרומתם. סעו לעבוד בעבודת עגלות בארצות הברית, תפגשו אמריקאית וכל אחד מכם ירגיש אחלה גבר שבעולם.

12/10/2008 - עבודה בעגלות ובנות

בתקופת העבודה בעגלות בארצות הברית היו עוד סיבות של אושר. אם המטרה העיקרית הייתה להרוויח שקים של כסף, אז המטרה המשנית הייתה להכיר בנות, כמובן. בכל המסיבות שאני וחבר שלי ביקרנו בהן, אחרי ימי המכירות בעבודת עגלות בארצות הברית, פגשנו אמריקאיות מכל המינים והסוגים. אני עדיין ג'נטלמן אז אני לא ארחיב יותר מדיי, אבל אני אגיד דבר אחד; בנים ישראלים יגלו במהרה שמבחינת האפשרויות עם האמריקאיות -  השמיים הם הגבול.    

12/10/2008 - הצלחה מסחררת במכירות בעגלות

ברגע שהגענו לתחילת חודש נובמבר, העולם שלנו בעבודת עגלות בארצות הברית כפי שהכרנו אותו החל להשתנות. ככל שהתקרבנו לעבר חג המולד, אנשים כאילו באו מעצמם להוטים לקנות. אפילו לא היינו צריכים לעמול על שכנוע והסברים. הם כבר הגיעו במטרה לבזבז, לנו רק נשאר להחזיר עודף ולעבור מהר ללקוח הבא. ה- Black Friday , עליו בטוח שמעתם מהדודים בארה"ב כיום הכי לחוץ בקניונים וברחבי ארצות הברית. היום הזה מסמל את פתיחת עונת השופינג המטורף לקראת החג. כל הרשתות והחנויות מוזילות מחירים באחוזים מטורפים והאמריקאים מתייצבים מול דלתות החנויות בציפייה עזה לקניות ולסיילים. עבור מוכרים כמוני בעגלות בארצות הברית, זהו יום נפלא, מדהים שכולו הנאה צרופה.

התפקיד שלי הפך למעין חצי אורז חצי קופאי בסופר. הלקוחות באקסטזה לקנות, ואני באקסטזה למכור. אם פעם אמרתי שהעגלה שלנו מוקפת בהמון אדם אבל קונים אין, הפעם אותם הלקוחות שאגרו את ההסברים שלנו וזכרו לטובה את היחס שניתן להם חודש לפני, מבטאים את הכרת תודתם בקניות. הרבה קניות. ביום כזה הרווחתי 450 דולר. אתם מבינים מה זה להרוויח סכום כזה ביום אחד? מטורף! ואת זה ניתן להשיג רק תוך כדי עבודות בחו"ל מהסוג הזה.

מאותו רגע, עניינים השתנו. התחלנו לעבוד שעות מטורפות, כמעט הבאנו שק"ש לקניון הזה, כי פשוט לא היה שווה לעזוב. בכל רגע שהייתי שם, הרווחתי כסף. היינו עובדים מצאת החמה עד רדת הלבנה, נשארים עד שאחרון הקונים עזב. היינו בכזה "היי" מטורף, שעוד היה לנו כוח ומרץ לצאת לבלות. מכירים את זה שבצבא עובדים המון, מלבינים לילה ואח"כ עוד נשארים פעילים במשך כל היום בלי יכולת כבר לישון. ככה היינו, עבדנו כ"כ הרבה שכבר שכחנו להיות עייפים, אז הלכנו למסיבות עד השעות הקטנות של הלילה, חזרנו לדירה להתקלח ולאכול ושוב לקניון. שוב לכסף. התקופה הזאת בעבודת עגלות בארצות הברית הייתה הכי מוצלחת מבחינתי. היה פשוט כיף והזמן טס כי נהנינו עד בלי דיי.

12/10/2008 - קצת מלחיץ בהתחלה

בהתחלה זה קצת הלחיץ אותנו שהפיתיון לא נבלע מהר מדיי. זה היה הזוי לגמרי. בעגלות בארצות הברית אמורים להצליח במכירות מטורפות. אם מישהו היה מסתכל במבט מבחוץ על העגלה שלנו, היו חושבים שאנחנו מחלקים ללקוחות דולרים בחינם. המון אדם מתגודד סביבנו, מאזינים ומתפעלים מהצעצוע התורן שאני מציע להם, אך בפועל לא קונים כלום. אם היה מדובר באירוע בודד, ניחא. אבל התמודדנו עם הבאסה הזאת במשך שבועות. לא הבנו מה חסר לנו שלעגלות אחרות בארצות הברית יש. אנחנו מוכרים צעצועים וחברים שלנו בעבודת עגלות בארצות הברית מוכרים איזו אבקה שהופכת למעין פתיתי שלג מזויפים. אל תשאלו אותי מי צריך את השטות האיומה הזאת, אבל האמריקאים האלה יכולים להיות פתיים אמיתיים. הם קונים את האבקה הזאת בכמויות, כי המוכרים שם באמת היו טובים והצליחו למכור אבקה שלא נחוצה לאף אחד, בזכות השכנוע וההדגמות. ומה האמריקאים מספרים לנו אחרי הרכישה של האבקה? שזה ייראה מושלם על עץ חג המולד שלהם. ואם הילד שלכם בולע פתיתי שלג קטנים כאלה, זה גם ייראה מושלם?!

12/10/2008 - העבודה בעגלות בארצות הברית

כולם שואלים אותי מתי אני חוזר לארצות הברית. זה כבר מתחיל לעצבן, אבל אני מבין מאין זה נובע. הפכתי לפרסומת לנוסע המתמיד. כל פעם יעד שונה, חוקר את ארצות הברית הגדולה. מי יכול להאשים אותי? את הכסף שאני מרוויח שם במכירות בעגלות בתקופת חג המולד, אני מרוויח כאן בשנת עבודת עגלות בארצות הברית. לא חבל? העיקר, צריך לבחור בקפידה לאיזו חברה להשתייך. על עגלות כולם שומעים וישנן חברות רבות שמפעילות אותן. בפעם הראשונה, נסעתי עם חיזוק מהבית, חברי הטוב. שנינו ערכנו "מבחני בד" לחברות השונות, ע"פ קריטריונים ואמות מידה שפרטנו לעצמנו קודם. לבסוף, הכף שהכריעה את הגורל התגלמה בדמות בחורה יפהפייה ששיווקה את החברה שלה  שממוקמת בנאשוויל, טנסי, בצורה מעולה. התעורר בנו ספק קל שאולי מרוב בהייה בבחורה שכחנו לבהות בקריטריונים שהצבנו, ובכל זאת, נוסעים.

לקח חשוב שנלמד הוא שהגישה קובעת. חברי הטוב ואנוכי הגענו לנאשוויל חדורי מוטיבציה. לא תארנו שנגיע ישירות לדירה שניתן לדמותה לקופסת סרדינים, לאור העובדה שבנוסף אלינו, גרו שם עוד לא מעט נציגים. למרות זאת, לא התייאשנו ושמרנו על גישה חיובית. בכלל לא היינו ממורמרים ואכולי קנאה לגלות שהדירה שלהם הייתה מגניבה ומרווחת משלנו. בכלל לא.