מי שאולי יצא לו במקרה ככה לקרוא את הפוסטים האחרונים שלי, יהיה המום לגלות שיש לי עוד מה לספר על עגלות בארה"ב. בטח נראה שאחרי כל מה שעברתי במכירות, לא הייתי חושבת לחזור לשם שוב. אני שמחה שאני יכולה עדיין להפתיע ולרגש פה אנשים ובמיוחד את הארנק שלי. הרי לי ולארנק יש מערכת יחסים מופלאה, ארוכת שנים ולא הסכמתי להחליף אותו בעד שום הון שבעולם, בזמן העבודה בעגלות בארה"ב ובזמן השהות בארץ.
הארנק שלי מאוד מרוצה ממני כשאני עובדת בעבודת עגלות בארה"ב. אנחנו תמיד נהיים שוב החברים הכי טובים ומטפחים את הקשר בינינו מחדש. הוא הרי זוכה להתמלא ולהשמין בהמון דולרים ומצד שני גם לא מתקמצן ומזעיף פנים כשאני בוחרת להוציא ממנו שטרות. הרי בעבודת עגלות בארה"ב הוא יודע שהוא תמיד יהיה מלא, גם אם אני מרזה אותו לשעה-שעתיים במסגרת מסע קניות מתיש. בארץ, היחסים שלנו תמיד מגיעים לשפל המדרגה. בהתחלה עוד יש את החיבה והקרבה שהיו מנת חלקנו תוך כדי עבודה ארה"ב, אבל לאט לאט כול הרגשות החמים נעלמים ככל שהוא ממשיך להרזות ולי אין פיתרון. אין לי שטרות למלא אותו.
כך, בפעם השלישית והאחרונה (נכון להיום) אני טסה לעבוד בעבודת עגלות בארה"ב. הפעם לקליבלבד, אוהיו. לא היה פשוט להגיע לשם. ככה אני, מעופפת בחלל ונזכרת ברגע האחרון שהגיע הזמן להשלים עם הארנק ושאני כמעט מפספסת את ההזדמנות האחרונה שלי. כך קרה לי גם הפעם, בכלל שכחתי מכול העניין, התעסקתי בעניינים ברומו של עולם כמו לקחת קורס הכנת סושי (היה מעולה! אין מאקי סלמון+אבוקדו טעים משלי במזה"ת.) או לקחת שיעורי יוגה כדי למצוא את הבלאנס והשלווה בחיים. אולי הצלחתי למצוא קצת בלאנס, אבל לא הצלחתי למצוא כסף לשלם עבור שיעורי היוגה האלה ותתפלאו, אבל גם האבוקדו והסלמון עולים קצת יותר מיוגורט בסופר. מה גם שכולם מתעקשים להזכיר לי שאין ממש מה להתפאר ב"להיות הכי טובה במזה"ת". הצלחתי להגיע להבנה המשכילה הזאת בדיוק בחודש נובמבר. חודש ממש לא מוצלח לתחילת חיפוש עבודה בחו"ל בעבודת עגלות בארה"ב. מזל באמת שהצלחתי למשוך כמה חוטים, מזכרת לימים שעברו במכירות ולסדר לעצמי מקום בחברה שעדיין לא סיימה לגייס עובדים לשירותיה. |
