12/10/2008 - בחזרה לעבודת עגלות בארה"ב

ההתחלה הייתה קצת מעורערת. נפלתי על חברה לא מאורגנת וכך גם הכול נראה מסביבה. העגלה נראתה כמו דיר חזירים והאנשים בדירה היו די מגעילים. מזל שכבר היה לי ניסיון עבודה בחו"ל בעגלות מפעם קודמת כדי לדעת שלא כך המצב אמור להיראות ועשתי מעבר חד לעיר בשם "פלינט", שיקגו. שם כבר עניינים נראו מוכרים בהרבה. חברים חמודים, מנהלת רצינית, אמריקאים שלא השתנו בכלל מאז הפעם האחרונה. עדיין חמודים, עדיין תמימים, עדיין מוזרים ומצחיקים. נראה לי שהפרמטר היחיד שהשתנה במשוואה הוא שאני הייתי כבר בעלת ניסיון בעבודת עגלות בארה"ב, זקנת השבט. כל החברה התעניינו, בקשו עצות ושאלו על חוויות מהפעם הקודמת. אין מה להגיד, לראות מוכר חוזר אחרי שנה גורם לאנשים להרגיש טוב עם העבודה בעגלות בארה"ב, סימן שיש למה לחזור. אני עניתי שכל עוד השקל שווה לרבע מהדולר, תמיד יהיה למה לחזור.

כמו שהתרגלתי מהר לזיכרונות הטובים, הייתי חייבת להתאקלם לרגעים הקשים. התקופה הזאת של טרום-במהלך- פוסט חג המולד היא פשוט נוראית. בשלב ה"פוסט" אפשר לנוח ולספור את השטרות, שהפעם הגיעו לסכומים מעל ומעבר למצופה, אבל למי יש כוח להרים את היד כדי לספור? כולנו היינו יושבים לנוח ולא מסוגלים להתרומם. התחלתי להזדהות עם סבתא לאה, עוד מעט נחלוק הליכון. אין מה להגיד, עגלות בארה"ב מקרבות אותי מהר מאוד לגיל הזקנה. לפחות עם כל הכסף הזה אני אוכל להזדקן במגדלי אלישע.