26/10/2008 - מסקנות מעבודת עגלות בארה"ב

בינתיים אני יכולה להגיד שעדיין לא הייתה פעם רביעית, למרות שאני בטוחה שתהיה. בעצם, אני בטוחה שתהיה טיסה לארה"ב, אני פחות בטוחה לגבי עגלות בארה"ב, נראה לי שהשלב הזה הסתיים בחיי. די, אני כבר יותר מדיי זקנה לזה, אני כבר אמורה להתחיל לחשוב על חתונה וילדים עוד מעט (או לפחות זה מה שאמא שלי אומרת שאני צריכה לעשות.) בכל מקרה, ברור שלא הייתי חוזרת אם זה היה סבל טוטלי. אפשר ורצוי גם ליהנות במסגרת עבודה בחו"ל בעגלות ולא להפוך את התקופה לנטו מכירות. מה שכן, חשוב לדעת שזה יהיה העיקר. אני פשוט הגעתי בכל אחת מהפעמים איכשהו מוכנה מראש לעבוד קשה כי הייתה לי מטרה לשמה חסכתי ועניינים הסתדרו מעצמם. אם מישהו תוהה לגבי המטרה- הרי אני מוכנה לעשות הכול כדי להשלים עם הארנק שלי. שולם שולם לעולם וברוגז ברוגז אף פעם? (או לפחות עד הפעם הבאה שאני בארה"ב...) 

26/10/2008 - אותן עגלות בכל מקום

הנחיתה באוהיו גרמה לי לדה ג'ה וו מטורף. נכון, זאת מדינה אחרת ואף פעם לא הייתי שם קודם. בכל זאת, לא יכולתי להתנער מהמחשבה שהנופים ממש דומים, שהאמריקאים הם אותם אמריקאים לא משנה איפה אתה נמצא והעיקר, שחברת המכירות של אותן עגלות בארה"ב היא אותה חברה. היו אלמנטים שונים, כמובן שהמוכרים והמנהלים היו שונים. אבל בגדול, אני יכולה להגיד שההרגשה היא דומה. הרי התנאים הם די דומים מבחינת המגורים, העגלה היא אותה עגלה, רק המוצר התחלף. הפעם מכרתי פנים ותכשירים לשיער. זה דווקא עבד מצוין, הרי האמריקאיות האלה לא יוצאות מהבית בלי פן או בייבי ליס. היה ביקוש מטורף, אבל כמובן זה לא שמדובר בנהירה לעגלה כאילו כסף גדל עליה. עדיין הייתי צריכה לאתר לקוחות פוטנציאליים ודווקא בחרתי להידבק לבחורים ולהשביע אותם שהם יהפכו את בת זוגם למאושרת שבנשים אם הם רק יקנו לה את התכשירים לשיער. ממש, אם חבר שלי היה מביא לי פן בתור מתנה הייתי מתפלצת. לפעמים קנו, לפעמים התלבטו והתחבטו ולבסוף וויתרו. אין מה לעשות, תמיד במכירות יש ימים טובים ויש פחות. העיקר שגם התקופה לצורך עבודה בחו"ל בעגלות הייתה מושלמת מבחינתי. הגעתי ממש לפני תחילת העונה המטורפת של חג המולד וזה הזמן הכי טוב לעשות כסף מטורף.

26/10/2008 - עגלות בארה"ב והפעם קליבלנד

מי שאולי יצא לו במקרה ככה לקרוא את הפוסטים האחרונים שלי, יהיה המום לגלות שיש לי עוד מה לספר על עגלות בארה"ב. בטח נראה שאחרי כל מה שעברתי במכירות, לא הייתי חושבת לחזור לשם שוב. אני שמחה שאני יכולה עדיין להפתיע ולרגש פה אנשים ובמיוחד את הארנק שלי. הרי לי ולארנק יש מערכת יחסים מופלאה, ארוכת שנים ולא הסכמתי להחליף אותו בעד שום הון שבעולם, בזמן העבודה בעגלות בארה"ב ובזמן השהות בארץ.

הארנק שלי מאוד מרוצה ממני כשאני עובדת בעבודת עגלות בארה"ב. אנחנו תמיד נהיים שוב החברים הכי טובים ומטפחים את הקשר בינינו מחדש. הוא הרי זוכה להתמלא ולהשמין בהמון דולרים ומצד שני גם לא מתקמצן ומזעיף פנים כשאני בוחרת להוציא ממנו שטרות. הרי בעבודת עגלות בארה"ב הוא יודע שהוא תמיד יהיה מלא, גם אם אני מרזה אותו לשעה-שעתיים במסגרת מסע קניות מתיש. בארץ, היחסים שלנו תמיד מגיעים לשפל המדרגה. בהתחלה עוד יש את החיבה והקרבה שהיו מנת חלקנו תוך כדי עבודה ארה"ב, אבל לאט לאט כול הרגשות החמים נעלמים ככל שהוא ממשיך להרזות ולי אין פיתרון. אין לי שטרות למלא אותו.

כך, בפעם השלישית והאחרונה (נכון להיום) אני טסה לעבוד בעבודת עגלות בארה"ב. הפעם לקליבלבד, אוהיו. לא היה פשוט להגיע לשם. ככה אני, מעופפת בחלל ונזכרת ברגע האחרון שהגיע הזמן להשלים עם הארנק ושאני כמעט מפספסת את ההזדמנות האחרונה שלי. כך קרה לי גם הפעם, בכלל שכחתי מכול העניין, התעסקתי בעניינים ברומו של עולם כמו לקחת קורס הכנת סושי (היה מעולה! אין מאקי סלמון+אבוקדו טעים משלי במזה"ת.) או לקחת שיעורי יוגה כדי למצוא את הבלאנס והשלווה בחיים. אולי הצלחתי למצוא קצת בלאנס, אבל לא הצלחתי למצוא כסף לשלם עבור שיעורי היוגה האלה ותתפלאו, אבל גם האבוקדו והסלמון עולים קצת יותר מיוגורט בסופר. מה גם שכולם מתעקשים להזכיר לי שאין ממש מה להתפאר ב"להיות הכי טובה במזה"ת". הצלחתי להגיע להבנה המשכילה הזאת בדיוק בחודש נובמבר. חודש ממש לא מוצלח לתחילת חיפוש עבודה בחו"ל בעבודת עגלות בארה"ב. מזל באמת שהצלחתי למשוך כמה חוטים, מזכרת לימים שעברו במכירות ולסדר לעצמי מקום בחברה שעדיין לא סיימה לגייס עובדים לשירותיה.

12/10/2008 - בחזרה לעבודת עגלות בארה"ב

ההתחלה הייתה קצת מעורערת. נפלתי על חברה לא מאורגנת וכך גם הכול נראה מסביבה. העגלה נראתה כמו דיר חזירים והאנשים בדירה היו די מגעילים. מזל שכבר היה לי ניסיון עבודה בחו"ל בעגלות מפעם קודמת כדי לדעת שלא כך המצב אמור להיראות ועשתי מעבר חד לעיר בשם "פלינט", שיקגו. שם כבר עניינים נראו מוכרים בהרבה. חברים חמודים, מנהלת רצינית, אמריקאים שלא השתנו בכלל מאז הפעם האחרונה. עדיין חמודים, עדיין תמימים, עדיין מוזרים ומצחיקים. נראה לי שהפרמטר היחיד שהשתנה במשוואה הוא שאני הייתי כבר בעלת ניסיון בעבודת עגלות בארה"ב, זקנת השבט. כל החברה התעניינו, בקשו עצות ושאלו על חוויות מהפעם הקודמת. אין מה להגיד, לראות מוכר חוזר אחרי שנה גורם לאנשים להרגיש טוב עם העבודה בעגלות בארה"ב, סימן שיש למה לחזור. אני עניתי שכל עוד השקל שווה לרבע מהדולר, תמיד יהיה למה לחזור.

כמו שהתרגלתי מהר לזיכרונות הטובים, הייתי חייבת להתאקלם לרגעים הקשים. התקופה הזאת של טרום-במהלך- פוסט חג המולד היא פשוט נוראית. בשלב ה"פוסט" אפשר לנוח ולספור את השטרות, שהפעם הגיעו לסכומים מעל ומעבר למצופה, אבל למי יש כוח להרים את היד כדי לספור? כולנו היינו יושבים לנוח ולא מסוגלים להתרומם. התחלתי להזדהות עם סבתא לאה, עוד מעט נחלוק הליכון. אין מה להגיד, עגלות בארה"ב מקרבות אותי מהר מאוד לגיל הזקנה. לפחות עם כל הכסף הזה אני אוכל להזדקן במגדלי אלישע.

12/10/2008 - החזרה לארץ לאחר עבודה בארה"ב

חזרתי לארץ והפלא ופלא, דבר לא השתנה. אותם פקקים, אותו חום, אותן צעקות וצפיפות. אוי, התגעגעתי.

למרות הבזבוזים שלי מתקופת העגלות בארה"ב, עדיין הארנק נותר שמן. לא רק הארנק, גם ח-ן המט"ח. מפוצץ באלפי דולרים. (וככה זה תמיד כתוצאה מאותן עבודות בחו"ל)

אין, החיים הטובים. נפלאות החיים בידרו אותי במשך שנה שלמה, בה רק חייתי על החסכונות מאותה עבודת עגלות בארה"ב. לא הייתי צריכה שום עבודה, שום מאמץ. בניגוד להשערה שהייתה לי שלא משנה כמה אני מוציאה, עדיין יש עוד המון, הכסף גם נגמר. תוך שנה מצאתי את עצמי בדיוק באותה נקודה בה התחלתי. אין כסף וצריך לחפש עבודה. חמור מכך, הארנק שוב התחיל לריב איתי. מה לעשות? אני כבר יודעת איך מרוויחים המון כסף בתקופה קצרה, אני לא הולכת למלצר בשביל גרושים.  סלחו לי, המלצרים שביניכם שמתפרנסים בכבוד, אבל גם כשהדולר בפיחות, הוא עדיין שווה יותר מהשקל. חזרתי לטוב ולמוכר. שנה אחרי שסיפרתי לכולם איך שמחתי שעבדתי במכירות בעבודת עגלות בארה"ב ושזה טוב לטוס פעם אחת ולעבור את כל זה כדי לקבל ניסיון, אני טסה בפעם השנייה לעגלות בארה"ב.

12/10/2008 - הארנק והגעגועים

וואו, הארנק שלי היה שבע רצון. הפעם לא הסתכסכנו, רק בילינו בנעימים. אני דאגתי לגרום לו להשמין ולהיראות יפה ובריא והוא דאג לספק לי את כל מאווי ורצונותיי בין חנויותיה ואתריה הנפלאים של ניו יורק. מה גם, הארנק לא היה מעז יותר לריב עמי. עם המשכורת השמנה שהרווחתי מעבודת עגלות בארה"ב, הוא ידע שבכל רגע הוא עלול להיות מוחלף לטובת ארנק מעצבים אחר. ככה עדיף, שייזהר שוב לריב עמי!

העברתי עם הארנק שלי חודשיים שלמים בעיר הנפלאה הזאת ונהניתי עד בלי די. הלכנו להופעות בברודווי, בילינו במועדונים ובפאבים, פגשנו בנים חתיכים, התמכרנו לסושי ובעיקר חרשנו על סוהו- אזור הקניות המגניב ביותר במנהטן. אגב, אני ממליצה בחום על ההצגה "The little mermaid" – בת הים הקטנה, בברודווי. המחזה הזה היה פשוט מדהים ושווה לראות אותו רק בגלל התפאורה, התלבושות והשירים. גם אם לא תבינו מילה באנגלית, עדיין תיהנו. אז כפי שניתן לראות, גם כשעובדים בעגלות בארה"ב נהנים מעולם שמעבר למכירות. עם זאת, הרגשתי שהגיע הזמן לעזוב. ביליתי המון ובכיף אבל המכירות לקראת חג המולד ובמהלכו, יותר נכון במהלך טירופו, התישו אותי לגמרי. אזלו כוחותיי ושקדי המרק של אוסם קראו לי לחזור. כן, אני מתייחסת לפרסומות המוכרות שבהן מככבים ישראלים שנמצאים בחו"ל ופתאום במקום להתגעגע לאחד מאלפי זיכרונות אפשריים מהארץ, הם דווקא בוחרים להתגעגע למרק או לשניצל של חברה זו או אחרת. מאוד מציאותי ואמין. כך גם אני, בכל פעם שביצעתי עבודת עגלות בארה"ב חשתי געגועים עזים לאוכל קפוא או ארוז.

12/10/2008 - מטרת עבודה בעגלות - כסף

חג המולד הוא חג נוצרי, אבל אין זה אומר שהיהודים לא מרוויחים ממנו. במיוחד כשמדובר באמריקאים להוטים לקניות ובשאיפה שלי להרוויח כסף. הסיטואציה הזו הופכת את תהליך המכירה לפשוט יותר ומקלה עליי להחליט כל פעם מחדש שאני חוזרת לעבודת עגלות בארה"ב.

האמת, התכנון שלי היה שונה לגמרי. רציתי לטוס קצת לניו יורק ולטעום ממה שיש ל"תפוח הגדול" להציע לי. פה בדיוק התעוררה הבעיה. הארנק שלי ואני הסתכסכנו מאוד. אני לא רציתי להעליב את מנהטן ואת הסחורה המופלאה המצויה בפיתולי רחובותיה, והארנק שלי שם פס עליי ועל נימוסיי כלפי העיר. ידעתי שצריך להתפייס. משמע-  שיחה לחברה בעגלות בבוסטון, ובאמצע נובמבר המקפיא, נחיתה הישר למכירת צעצועים לאמריקאים חביבים. כעת אצטט את מפקדי  הנבון מהצבא: "ובמה זה טוב ליהודים ?". אז זהו, שליהודים זה טוב מאוד מכיוון שישראלים יודעים לזהות הזדמנויות, ומכירה בחודשי טרום- כריסטמס בהחלט נופלת בקטגוריית ההזדמנות לחזור הביתה עם הרבה כסף לאחר עבודה בחו"ל. הרבה מאוד כסף. כמובן, שעם כל עץ אשוח נוסף שציין את קירוב החג הגדול, שעות העבודה בעגלות התרבו בהתאם. ישנם ימים שהתשישות ניצחה ואת יום המנוחה שלי ביליתי בשינה עמוקה. ישנם ימים בהם הבידור והצחוק העפילו הודות לטיפוסים האמריקאים המגוונים, שאופיינו מצוין ע"י יוצרי הסדרות בארה"ב. בל נשכח את המרכיב העיקרי- החבר'ס הישראלים מהעגלה. בגלל המגורים הצפופים, טווח הגילאים הדומה והמטרה המשותפת הם הפכו לחבריי הטובים. בתור שכאלה לא חסכנו בשטויות, בדיחות וחיקויים חדשים שנוצרו מתוך ההשראה שסיפקו לנו אותם אמריקאים מצחיקים. ובכל זאת, המטרה הייתה ברורה. לנגד עיננו עמד רק דבר אחד (מלבד עץ האשוח הענק באמצע הקניון) – הסיכוי להעשיר את ח-ן המט"ח בסכומים שמעולם לא זכה להכיל תוך כדי עבודת עגלות בארה"ב.