הפוסט הבא, שאליו הגעתי דרך הבלוג המעולה של Seth Godin, מתאר תהליך מאוד ייחודי של חברה שביקשה לנסות ולהביא לעבודה אצלה את הטובים ביותר בתחום. בקצרה, לאחר שהחליטו על רשימה ממוקדת של אנשים שהם רצו להעביר אליהם, הם הקליטו הודעה אישית לכל אחד על IPOD, ושלחו אותה אל המועמדים הפוטנציאלים באמצעות שליח. בהודעה הוסבר לכל אחד מדוע הוא נבחר והוצע לו ליצור קשר על מנת לקבוע ראיון לעבודה (על ההליך המלא, כפי שהחברה מתארת אותו, אתם יכולים לקרוא כאן).
אז ראיתי את הפוסט הזה, של עו"ד יורי גיא-רון (אחד מהמתמודדים הרבים לרשות הלשכה), שמדבר על הבעיות בגיוס עובדים לשפיטה. בתגובתי לפוסט שם, נגעתי ברעיון שעולה גם בקטע המתואר למעלה, לפיו אולי הפנייה היא חלק מהבעיה. יתרה מזו, אולי ההתאמה האישית היא חלק מהבעיה.
ואז ראיתי את הקטע הזה של DILBERT (אני מנוי על זה באופן יומי):
לפעמים הוא מסוגל לבטא את הבעייתיות השכיחה במקומות העבודה בצורה כל כך מדויקת שזה מדהים.
הצעת העבודה המתוארת לעיל היא כל כך מדהימה ואני חושב שהיא רעיון מבריק משום שהיא עושה כבר מהרגע הראשון, מה שכל מעסיק, אשר רואה את העובדים שלו כנכס העיקרי (וכיום, רוב המקצועות הם כאלה) צריך לעשות כל הזמן – להתייחס אליהם באופן אישי.
כל אחד אוהב שמתייחסים אליו באופן אישי, לא כאילו הוא מספר או בורג קטן במערכת. על פי מחקרים רבים, אחד האלמנטים המרכזיים שציינו אנשים בשאלה מה עשה אדם למנהיג טוב (ו/או מנהל טוב, ואני לא נכנס לדיון הזה כרגע) הוא העובדה שאותו אדם רגם להם להרגיש מיוחדים והתייחס לבעיות שלהם באופן אישי.
למרות זאת, ברוב העבודות שאני מכיר, אם כאלה שעבדתי בהם באופן אישי (או עובד בהם כרגע) ואם כאלה שחברים שלי מתארים ל, האלמנט הזה חסר עד לא קיים. אין מספיק התייחסות אישית, לא יוצרים מסלולים מותאמים אנשים, לא חושבים כיצד מנצלים את המיטב מהעובדים, על ידי שימוש בתכונות החזקות שלהם ועל ידי הכשרתם לתחומים החזקים שיועילו לארגון, לא עובדים יחד איתם על בניית מסלול קרירה ועוד ועוד. לא פלא, שכאשר מגיעה הצעה כל כך ממוענת אישית, ההענות לה תהיה כל כך גבוהה. אנשים צמאים להתייחסות אישית ולהתאמה.
ודרך אגב, אני בכלל לא מדבר על כסף. חלק גדול מהאנשים יוותרו על תוספת כספית, לא רק יתאימו להם את התפקיד בצורה אישית יותר, ייצרו להם אתגר רב יותר, או ילכו לקראתם בעניינים קטנים.
הבעיה היא, שהתרבות הזאת כל כך מוטמעת, שאנשים גם לא יודעים לבקש ו/או לדרוש. הקומיקס של דילברט למעלה ממחיש את זה. בדרך כלל אנשים ידברו על משכורת ו/או תנאים אחרים, אבל לא ידברו על המימוש העצמי שלהם או על התפתחות הקרירה שלהם, פשוט משום שאנחנו מצויים בהתנייה חברתית שמחייבת אותנו ואת המעסיקים שלנו לעיסוק בטפל.
לפני כמה ימים כתבתי כאן על השאלה – למה להמשיך לעבוד? . קיבלתי כמה תגובות מאוד מעניינות ואחת מהן הפנתה אותי למסה של Bertrand Russell בשם In Praise of Idleness (טקסט מלא כאן) שנכתב ב- 1932. בקצרה, מנסה ראסל לטעון בקטע כי הטכנולוגיה המודרנית הביאה למצב שבו מספיק שבני אדם יעבדו 4 שעות ביום ואת שאר הזמן יקדישו לפנאי. לדעתו, הדבר יביא למיצוי מלא יותר של האדם, מכיוון שלטעמו העבודה שכשלעצמה (והוא מתייחס בעיקר לעבודת כפיים) אינה מביאה למיצוי אישי.
יש משהו מאוד מושך בגישה הזאת, ויכול להיות שבאמת הצורך / רצון / כפייה טבוע בנו כחלק ממערכת החינוך המערבית (וגם הלא מערבית). יחד עם זאת, אני לא בטוח שהיום, עם המקצועות ואפשריות ההעסקה הקיימות הגישה הזאת עוד נכונה. אני חושב שיש לא מעט אנשים, שמוצאים בעבודה שלהם סיפוק אדיר שהם לא היו יכולים למצוא בזמן פנוי. הבעיה היא, שהרבה מאוד עובדים וגם מעסיקים, עדיין מתייחסים לעבודה כהכרח ולא עוזרים לעובדים שלהם (וגם העובדים לא עוזרים לעצמם) להשיג סיפוק והגשמה בעבודה. כמו שאחד המגיבים כתב בתגובה לפוסט שלי (קטע מתוך סמינריון שהוא כתב):
"לעתים אנשים חשים כי העבודה היא קשה, מאוסה, מעייפת... לא תמיד אנחנו מבינים את חשיבותה ומרכזיותה של העבודה בחיינו ומתייחסים ליכולותינו לעבוד כדבר של מה בכך, כדבר מובן מאליו..."
בעולם שבו, עובדתית, אני מעבירים את רוב הזמן בעבודה, הדבר הזה עצוב מאוד.
קצת סטיתי וסיפרתי לכם תוך כדי על כל הדברים שנתקלתי בהם השבוע, אבל היפה הוא שהם מתחברים. אני, כמו שאמרתי כבר, מפחד מהאפשרות של לעבוד במשך זמן ארוך במקום שלא מאתגר אותי ולא מספק אותי אינטלקטואלית ומקווה לא לראות את העבודה כאילוץ שאין ברירה בלעדיו. בינתיים, כל עוד אני בעמדה שכירה ולא ניהולית, כנראה שהפילוסופיה שלי לגבי הדרך שבה יש להתייחס לעובדים לא תוכל לבוא לידי ביטוי (וכבר כתבתי כאן, שאני מרגיש כאיש ניהול עם פוטנציאל לא ממומש).
בשלב זה, אני אסתפק בזה שגם מקרא של קטעים שהם לכאורה לא רלוונטיים ולא קשורים, גורמים לי לחשוב, לקשר ולתהות. זה סימן שבאיזה שהוא מקום, אני חי...
שבוע טוב
אלעד
|
