אני מודה ומתוודה שהתפיסה הפוליטית שלי לא לחלוטין מגובשת. אני חושב, שחלקים נרחבים בציבור מרגישים כמוני. המציאות שלנו כל כך מסובכת, שקשה להחליט ולא בכדי היו פה ב- 30 השנים האחרונות מהפכים בבחירות.
אני מניח שלכולנו יש איזשהו מתחם שעליו אנחנו זזים, שמאלה וימינה (כמו שאומרים), אבל מעטים הם האנשים שבאמת יש להם תפיסת עולם אחת ברורה והם הולכים לאורך זמן. אפילו הפוליטיקאים עוברים מפלגות ומשנים את דעתכם על הזמן. לזה נוסיף את העובדה שאפילו אם אתה בעד תפיסה מדינית של מפלגה כזאת או אחרת, לא תמיד אתה מאמין גם בתפיסה הכלכלית שלה.
בהקשר זה, ללא ספק אחד המהלכים הכי שנויים במחלוקת של השנים האחרונות היה המהלך של תוכנית ההתנתקות. גם כאן, לאחר שניסיתי, בכל הצניעות, לשקול את כל הגורמים שעומדים בפני מדינת ישראל כפי שאני תופס אותם, החלטתי שאני תומך בתוכנית. כמו כל עם ישראל, גיבתי את התמיכה שלי בסרט על האוטו – ובמקרה שלי – סרט כחול לבן. מי שמכיר אותי יודע, שהסרט נמצא שם עד היום.
אתמול, בעודי נוסע ברחוב, עוצרת מימני (כמה אירוני) מכונית שבה ישב בחור צעיר. לאחר כמה שניות של מבטים לעברי, הוא פנה אליי והתנהלה השיחה הבאה:
"הוא: אחי, אתה יכול להוריד את זה...
אני: את מה?
הוא: את הסרט, טעיתם.
אני: אתה חושב?
הוא: ברור, אני אומר לך, אני בצנחנים, עוד מעט אנחנו הולכים להיכנס ולכבוש את עזה מחדש ואז תראו שטעיתם.
אני: בסדר"
כאן התחלף הרמזור!
יצא לי לחשוב על זה כמה פעמים מאז המהלך ההוא. האם באמת טעיתי? האם באמת תוכנית ההתנתקות הייתה טעות? אני חושב שלא. אני לא יודע אם אני משאיר את הסרט על האוטו, בגלל שאני מאמין בה עדיין, או בגלל שזה נראה לי אקט ציוני-ישראלי, כמו דגל ביום העצמאות או שאני פשוט עצלן... אבל בכל מקרה, אני לא חושב שזו הייתה טעות.
הטיפול של המדינה במפונים היה בעייתי, אבל בהקשר הזה, המדינה בגדול לא מטפלת כמו שצריך באזרחים שלה ביום יום, לא כל שכן, במצבי חירום – תראו את המלחמה האחרונה בצפון. בנוסף, אני חושב שחלק (אם כי לא גדול) מזה הוא אשמתם בגלל חוסר שיתוף פעולה שלהם עם מנהלת סל"ע.
אבל אני חושב שכל הסיפור עם המופנים, עם כל הסימפטיה לסבל שלהם, הוא לא רלוונטי לדיון האם היה כאן צעד נכון או לא. אני לא יפרוש כאן את כל תפיסותיי, כיוון שזה לא המקום, הזמן ואני בעצמי לא מגובש עליהם ב- 100%, אבל אני רוצה להעיר שלוש הערות:
- אדמה אינה חשובה יותר מחיים – כתבתי כאן לפני כמה זמן שאני לא מבין איך אדמה הפכה להיות חשובה יותר (מאדם או חיים) לשני עמים שמתיימרים להיות דתיים על פי דתות דומות מאוד, שמקדשות את החיים ואת היחסים שבין אדם לחברו. כל הסכסוך הזה עומד בניגוד בסיסי ליהדות ולאיסלם. כל מי שמנסה לטעון אחרת, משקר אתכם והוא לטעמי, לא מייצג אלוהים אמיתי.
- הקאסמים – בעיית הקאסמים, שהיא הסיבה המרכזית שבגינה טוענים כי התוכנית הייתה כישלון לדעתי אינה רלוונטית. כל הטוענים כי הקאסמים היו בגלל ההתנתקות, מתנהגים כאילו לא היו קאסמים לפני. אכן, יכול להיות שהם התגברו קצת (ואני לא בטוח), אבל לא בצורה משמעותית. ברור כי השהות של צה"ל ברצועה והשהות של המתנחלים ברצועה לא עצרה את הקאסמים ואפשר להניח (הנחה שלא אבסס כעת) כי היא תרמה להם. ושוב, כמו במלחמת לבנון. אפשר לחשוב שכשצה"ל היה ברצועת הביטחון לא ירו קטיושות. לפעמים אני מרגיש שאנשים מתעלמים מהמציאות בכוונה.
- הכיבוש – בציטוט של השיחה שלי עם הבחור, הדגשתי את המושג שבו הוא השתמש – "לכבוש מחדש את הרצועה", עכשיו, תקראו לי שמאלני יפה נפש (ואני ממש לא רואה את עצמי ככזה, ויכול להיות שאני כזה), אבל השימוש במילה הזאת (יכול להיות באשמת שטיפת מוח של התקשורת) מפחידה אותי. צה"ל – צבא הגנה לישראל. זהו לא צבא כובש.
אני לא שירתי בעזה. לא התקרבתי אליה מעולם. הכי קרוב לשם, היה הטירונות שלי בניצנים. אבל שאני חושב על זה, אני נזכר בכתבה שראיתי פעם בטלוויזיה. בעקבות אחד המבצעים, צה"ל ביתר את הרצועה לשלושה חלקים. ישב חייל בתוך מוצב משוריין באמצע הכביש הראשי, ובאמצעות רמקול הכווין את התנועה. לשני הכיוונים פקקים נוראיים, והחייל המסכן יושב במיני-בונקר ואחראי על התערבות בחיים של מאות פלסטיניים – אני חושב שיש לנו זכות מוסרית וחובה להגן על מדינת ישראל ולרדוף את אויבנו בכל מקום ובכל זמן. אבל הישיבה הזאת של החייל בבונקר באמצע הכביש היא בלתי נתפסת עבורי. היא מייצגת רק דברים רעים. ואם תרצו, המילה כיבוש, היא המייצג שלהם.
אמת, אני חי בבועה בתל אביב. אבל דווקא בגלל החיים בבועה, אני צריך להבין והלעריך דברים שהם בסיסים וחשובים – חופש. אני כותב כאן הרבה בבלוג על חופש כלכלי, על חופש רעיוני, על זה שאנחנו לא רוצים שהמדינה תעקוב אחרינו. החופש שנפגע בכביש שם הוא הרבה יותר בסיסי (ואני לא מדבר רק על הפלסטינאים, אלא גם על החייל). אני לא רוצה שהמדינה שלי תהיה אחראית לפגיעה בחופש של אחרים. וזה תמצית ההבדל בין חופש שלילי לחופש חיובי. בין הגנה על המתחם הפרטי שלי לבין פגיעה באחרים. בין הגנה לבין כיבוש.
קצת פילוסופי – תראו מה הערה של עובר אורח יכולה לגרום לי...
בכל מקרה, אני בעצמי עדיין לא סגור על עצמי. לשאלה הזו, יש כמובן השלכה גם על התפיסה שלי לגבי מה שיקרה בעתיד במדינה ולכן היא מטרידה אותי.
גם אם אני לא יודע להביע את דעתי שלי כמו שצריך, עדיין לא שמעתי הסבר מנומק של מישהו אחר ששכנע אותי...
אם מישהו רוצה לנסות, אשמח – התגובות פתוחות לעניין הזה.
שבוע טוב
אלעד
|
