7 וחצי חודשים. זה הזמן שעבר מאז שפרסמתי את הפוסט הראשון שלי בבלוג (קישור, כמובן). 7 וחצי חודשים, שהאמת, מהווים תקופת שינוי עבורי.
אני לא אשקר, הבלוג לא שינה את חיי מהקצה אל הקצה. אבל הוא כן הכניס אלמנט מעניין, תקשורתי ושונה וגרם לי לחשוב אקטיבית על הרבה יותר דברים.
בהתחלה של הכתיבה, התלבטתי. לא ידעתי אם הוא יהיה אנונימי או שאזהה את עצמי. לא ידעתי אם אני אחשוף את עצמי באמת (רגשות, חוויות ומחשבות אינטימיות) או שרק אכתוב על דברים שאני מוכן לשוחח איתם על העולם.
היום אני קצת יותר מגובש. לאט לאט עיצבתי לעצמי סגנון כתיבה וחשיפה במינון נמוך.
שאני מספר לאנשים שיש לי בלוג, בדרך כלל השאלה הראשונה היא: "על מה אתה כותב?". התשובה שלי היא תמיד אותו דבר: "על הכל ועל מה שבא לי".
וזה באמת ככה. לפעמים זה ספורט (בעיקר כדורסל), לפעמים זה ניהול (ומנהיגות ותהליכים עסקיים), לפעמים זה פוליטי ולפעמים זה משפטי. בגדול, מה שממלא את החיים שלי.
לא ברור לי מה מוקד המשיכה של הבלוג עבורי. איך יש לי כוח לעשות זאת גם שיש הרבה דברים אחרים שאני יכול לעשות באותו הזמן ובפחות מאמץ. אבל אין ספק, שיש משהו מאוד משחרר בעניין הזה. איזה סוג של קטרזיס כזה, של שחרור קיטור באמצעות הבעת דעה, גם אם על כלום.
לשמחתי, אני מגלה מידי פעם עוד ועוד קוראים נאמנים. חלקם נכנסים מידי פעם, מייד לאחר ה- YNET של הפסקת הצהריים. חלקם מנויים ב- RSS. וחלקם, מקבלים עדכון אוטומטי באימייל (שזה בעיקר אבא שלי J).
אבל, בשבועות האחרונים, מאז שגיליתי את קיומו של TheMarker Café, התחלתי להרגיש שהמיקום הנוכחי של הבלוג שלי, באתר www.blogim.org.il/thesman קצת מגביל אותי. אני צריך חשיפה גדולה יותר, יכולת קישור גדולה יותר, הגעה לרשת אמיתית כדי להגדיל את קהל הקוראים ולשפר את הפוסטים והדיונים (והאמת, ההפרעות שפשו באתר בשבועות האחרונים, עזרו לי לקבל החלטה).
הפוסט הזה מופיע בבלוג הישן (הפוסט אחרון) ובבלוג החדש ב- Themarker (הפוסט ראשון).
למי שבלוג חדש לו ולא מכיר את הבלוג הישן שלי, אתם מוזמנים לבקר אותו בכל עת. אני מקווה שאתר בלוגים ישמור אותו על גבי בית הקברות של הרשת לפחות לזמן מסוים.
למי שרגיל לבלוג שלי משם, אתם מוזמנים לבוא ולעקוב אחרי הבלוג החדש שלי ב- Café. אם אהבתם את מה שהיה עד עכשיו, אשמח לשמוע. אם לא ואתם רוצים לקרוא דברים אחרי, אשמח גם כן לשמוע.
שיהיה לי ולכולנו בהצלחה ותודה לאתר Blogim שאירח אותי עד עכשיו.
24/03/2007 - הצעות עבודה, תנאי העבודה, קידום עובדים ושאר ירקות (עוד מחשבות כלליות)
הפוסט הבא, שאליו הגעתי דרך הבלוג המעולה של Seth Godin, מתאר תהליך מאוד ייחודי של חברה שביקשה לנסות ולהביא לעבודה אצלה את הטובים ביותר בתחום. בקצרה, לאחר שהחליטו על רשימה ממוקדת של אנשים שהם רצו להעביר אליהם, הם הקליטו הודעה אישית לכל אחד על IPOD, ושלחו אותה אל המועמדים הפוטנציאלים באמצעות שליח. בהודעה הוסבר לכל אחד מדוע הוא נבחר והוצע לו ליצור קשר על מנת לקבוע ראיון לעבודה (על ההליך המלא, כפי שהחברה מתארת אותו, אתם יכולים לקרוא כאן).
אז ראיתי את הפוסט הזה, של עו"ד יורי גיא-רון (אחד מהמתמודדים הרבים לרשות הלשכה), שמדבר על הבעיות בגיוס עובדים לשפיטה. בתגובתי לפוסט שם, נגעתי ברעיון שעולה גם בקטע המתואר למעלה, לפיו אולי הפנייה היא חלק מהבעיה. יתרה מזו, אולי ההתאמה האישית היא חלק מהבעיה.
ואז ראיתי את הקטע הזה של DILBERT (אני מנוי על זה באופן יומי):
לפעמים הוא מסוגל לבטא את הבעייתיות השכיחה במקומות העבודה בצורה כל כך מדויקת שזה מדהים.
הצעת העבודה המתוארת לעיל היא כל כך מדהימה ואני חושב שהיא רעיון מבריק משום שהיא עושה כבר מהרגע הראשון, מה שכל מעסיק, אשר רואה את העובדים שלו כנכס העיקרי (וכיום, רוב המקצועות הם כאלה) צריך לעשות כל הזמן – להתייחס אליהם באופן אישי.
כל אחד אוהב שמתייחסים אליו באופן אישי, לא כאילו הוא מספר או בורג קטן במערכת. על פי מחקרים רבים, אחד האלמנטים המרכזיים שציינו אנשים בשאלה מה עשה אדם למנהיג טוב (ו/או מנהל טוב, ואני לא נכנס לדיון הזה כרגע) הוא העובדה שאותו אדם רגם להם להרגיש מיוחדים והתייחס לבעיות שלהם באופן אישי.
למרות זאת, ברוב העבודות שאני מכיר, אם כאלה שעבדתי בהם באופן אישי (או עובד בהם כרגע) ואם כאלה שחברים שלי מתארים ל, האלמנט הזה חסר עד לא קיים. אין מספיק התייחסות אישית, לא יוצרים מסלולים מותאמים אנשים, לא חושבים כיצד מנצלים את המיטב מהעובדים, על ידי שימוש בתכונות החזקות שלהם ועל ידי הכשרתם לתחומים החזקים שיועילו לארגון, לא עובדים יחד איתם על בניית מסלול קרירה ועוד ועוד. לא פלא, שכאשר מגיעה הצעה כל כך ממוענת אישית, ההענות לה תהיה כל כך גבוהה. אנשים צמאים להתייחסות אישית ולהתאמה.
ודרך אגב, אני בכלל לא מדבר על כסף. חלק גדול מהאנשים יוותרו על תוספת כספית, לא רק יתאימו להם את התפקיד בצורה אישית יותר, ייצרו להם אתגר רב יותר, או ילכו לקראתם בעניינים קטנים.
הבעיה היא, שהתרבות הזאת כל כך מוטמעת, שאנשים גם לא יודעים לבקש ו/או לדרוש. הקומיקס של דילברט למעלה ממחיש את זה. בדרך כלל אנשים ידברו על משכורת ו/או תנאים אחרים, אבל לא ידברו על המימוש העצמי שלהם או על התפתחות הקרירה שלהם, פשוט משום שאנחנו מצויים בהתנייה חברתית שמחייבת אותנו ואת המעסיקים שלנו לעיסוק בטפל.
לפני כמה ימים כתבתי כאן על השאלה – למה להמשיך לעבוד? . קיבלתי כמה תגובות מאוד מעניינות ואחת מהן הפנתה אותי למסה של Bertrand Russell בשם In Praise of Idleness(טקסט מלא כאן) שנכתב ב- 1932. בקצרה, מנסה ראסל לטעון בקטע כי הטכנולוגיה המודרנית הביאה למצב שבו מספיק שבני אדם יעבדו 4 שעות ביום ואת שאר הזמן יקדישו לפנאי. לדעתו, הדבר יביא למיצוי מלא יותר של האדם, מכיוון שלטעמו העבודה שכשלעצמה (והוא מתייחס בעיקר לעבודת כפיים) אינה מביאה למיצוי אישי.
יש משהו מאוד מושך בגישה הזאת, ויכול להיות שבאמת הצורך / רצון / כפייה טבוע בנו כחלק ממערכת החינוך המערבית (וגם הלא מערבית). יחד עם זאת, אני לא בטוח שהיום, עם המקצועות ואפשריות ההעסקה הקיימות הגישה הזאת עוד נכונה. אני חושב שיש לא מעט אנשים, שמוצאים בעבודה שלהם סיפוק אדיר שהם לא היו יכולים למצוא בזמן פנוי. הבעיה היא, שהרבה מאוד עובדים וגם מעסיקים, עדיין מתייחסים לעבודה כהכרח ולא עוזרים לעובדים שלהם (וגם העובדים לא עוזרים לעצמם) להשיג סיפוק והגשמה בעבודה. כמו שאחד המגיבים כתב בתגובה לפוסט שלי (קטע מתוך סמינריון שהוא כתב):
"לעתים אנשים חשים כי העבודה היא קשה, מאוסה, מעייפת... לא תמיד אנחנו מבינים אתחשיבותה ומרכזיותה של העבודה בחיינו ומתייחסים ליכולותינו לעבוד כדבר של מה בכך, כדבר מובן מאליו..."
בעולם שבו, עובדתית, אני מעבירים את רוב הזמן בעבודה, הדבר הזה עצוב מאוד.
קצת סטיתי וסיפרתי לכם תוך כדי על כל הדברים שנתקלתי בהם השבוע, אבל היפה הוא שהם מתחברים. אני, כמו שאמרתי כבר, מפחד מהאפשרות של לעבוד במשך זמן ארוך במקום שלא מאתגר אותי ולא מספק אותי אינטלקטואלית ומקווה לא לראות את העבודה כאילוץ שאין ברירה בלעדיו. בינתיים, כל עוד אני בעמדה שכירה ולא ניהולית, כנראה שהפילוסופיה שלי לגבי הדרך שבה יש להתייחס לעובדים לא תוכל לבוא לידי ביטוי (וכבר כתבתי כאן, שאני מרגיש כאיש ניהול עם פוטנציאל לא ממומש).
בשלב זה, אני אסתפק בזה שגם מקרא של קטעים שהם לכאורה לא רלוונטיים ולא קשורים, גורמים לי לחשוב, לקשר ולתהות. זה סימן שבאיזה שהוא מקום, אני חי...
כבר כמה זמן שאני רוצה לקנות את הדיסק של שייגצ – "להפסיק לאכול עוגות" אבל לא יצא לי. מאז ששמעתי ברדיו את השיר "המילים הכי יפות" היה ברור לי שזה דיסק שאני רוצה. הליריקה שלהםהיא לטעמי גאונית ומשתלבת היכן שהוא בין פילוסופית לנונסנסס. לסולן יש קול מיוחד ששר שמח על גבול העצוב (חייבים לשמוע את זה כדי להבין).
אני לא מתיימר להיות מבין גדול מידי במוזיקה, אבל זה פשוט דיסק כיפי, זורם, עם מוסיקה נהדרת שאתה מרגיש ולא רק שומע.
עכשיו גילתי שיש להם גם שני דיסקים קודמים שלא הכרתי. אז הצטרפתי לשלישי... כל יום לומדים משהו חדש
הוא הקים פורום לדיון בנושא במסגרת הקפה של דה-מרקר ואני הרמתי את הכפפה ופתחתי דיון על הספר "הדבר היחיד שצריך לדעת" של מרקוס בקיגנהם שאותו אזכרתי כאן בכתיבתי בבלוג מספר פעמים.
האמת, הרעיון הזה של דיון בפורום מאוד מרגש אותי ומוצא חן בעיני.
אני ממתין בכיליון עיניים לראות אם זה באמת יתפתח למשהו מעניין.
מישהו מוכן להסביר לי (ובצורה משכנעת J) מדוע באמצע המשחק של מכבי יש צורך לעבור לראות את השחקנים האנגלים יורדים מהאוטובוס. מה, אף פעם לא ראינו שחקני כדורגל יורדים מהאוטובוס?
זה לא שעברו לשידור שלהם משחקים או אפילו מתאמנים, אלא שידרו אותו מגיעים למלון!!!
לא יודע, אבל מבחינתי, זה שבר גבול חדש של טמטמום.
יותר מזה, בבריחה הראשונה בשידור, רק ראו את הכתבת עומדת ומדברת ליד המלון ואומרת את אותם משפטים שחוקים עשרות פעמים שוב ושוב. במקום שהיא תגיד, לא, הם עדיין לא הגיעו, אני מחזירה את השידור למשחק - היא ממשיכה במשך איזה 4 דקות לברבר את אותם שטויות שאנחנו שומעים וקוראים בימים האחרונים. מישהו שם בערוץ 1 לא מבין את המשמעות של חדשות בזמן אמת, קרי שידור חי של משחק, לבין חדשות לא בזמן אמת. מישהו גם לא יודע לעשות סדר עדיפויות בידיעות הספורט שזורמות אליו בזמן אמת...
מה התמונה של השחקנים האנגלים יורדים מהאוטובוס תרמה לי בחיים. יותר מזה, מה זה תרם לאוהד מטרוף של כדורגל?
אני מחשיב את עצמי אוהד ספורט ואפילו שאני לא מתלהב מכדורגל אני לחלוטין יכול להבין את ההתרגשות מסביב למשחק ביום שבת.
אבל תמונות של השחקנים יורדים מהאוטובוס. היי – הלו – להתעורר שם – הכישרון שלהם זה בכדורגל, על המגרש הירוק הזה – לא באוטובוס...
כמובן, שהדבר נעשה על ידי ערוץ 1, בחוסר מקצועיות משוועת, זה רק מחמיר את הסיפור.
בימי ראשון, אני נוהג לראות את משחקי ליגת העל בכדורסל. אני חוזר בערך ב-19:20 הבייתה, באמצע הרבע הראשון. אבל בימי ראשון, אני נוהג לשחק כדורסל בשעה 21:15, כך שאני צריך לצאת מהבית בערך בשעה 21:00, בידיוק לקראת סוף המשחק, בדרך כלל בחלק המותח שלו.
כבר התרגלתי לזה שאני מפסיד את סוף המשחק בדרך כלל, אבל אני מפצה על זה על ידי האזנה לשידור של סוף המשחק ברדיו, ברשת ב'.
אתמול, צפיתי במשחק בין בני השרון להפועל גבלוע עפולה, שהיה צמוד ביותר. כרגיל, ב- 2 דקות ל21:00 ירדתי למטה, והדלקתי את האוטו.
שמחתי לשמוע את שדר הספורט, מדווח עם התוצאה מהמגרש בהרצליה. אבל אז (!) הוא אומר: "הפיפסים של החדשות מתחילים לנו, אנחנו ננסה לדחות אותם"...
כבר משהו צלצל לי לא הגיוני - מה זה אומר, אנחנו ננסה לדחות אותם? מה זה? מאבק בין שתי כתות יריבות - כת הספורט וכת החדשות?
לא חשוב, אמרתי בטח יעשו מהדורה קצרה, רק הכותרות, דקה ויחזרו לשידור המשחק המותח (דרך אגב, באותו הזמן, היו שני מגרשים נוספים בהם היו דקות הכרעה, הארכות וכו').
מלאכי חזקיה עולה, ומתחיל לברר כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם. בסדר, הבלגתי, אנחנו מדינת חדשות.
אבל מה שעיצבן אותי במיוחד היו שלושת הידיעות האחרונות!!! שימו לב לזה:
1. על פי בדיקה של מחצית מתוצאות האמת בבחירות בנורווגיה, נראה כי ראש הממשלה המכהן עומד להשאר בשלטון - ואז בא תיאור של האחוזים שבהם זכתה כל מפלגה (ותואורו לפחות שלוש).
טוב, אמרתי לעצמי, זה בטח הסוף - ידיעה כזאת חייבת להיות אחרונה. לא ולא. שימו לב:
2. מסקר שערך עיתון צרפתי כזה או אחר, עולה כי מועמד המרכז בצרפת יזכה אם הוא יעלה בסיבוב השני מול כל אחד מהמועמדים האחרים, למרות שהוא מפסיד להם בסיבוב הראשון. ואז כמובן בא תיאור של האחוזים להם זוכה כל מועמד!!!
אמרתי לעצמי, טוב, צרפת - מדינה חשובה בעולם - עכשיו זה חייב להסתיים - אני רוצה לדעת מה קרה בעפולה!!!! אבל לא. וכאן, זה כבר עבר כל גבול!!! שוב, שימו לב היטב:
3. מאמן נבחרת הקריקט של פאקיסטן (אני לא צוחק, זו הייתה הידיעה) נפטר אתמול או פוטר אתמול או משהו כזה... (זה כל כך עצבן אותי שאני לא זוכר את הפרטים).
כמובן שאחרי זה עוד הייתה תחזית ברמת פירוט שבשעות הבוקר אני לא שומע. נו באמת... עד שיש תוכנית שגורמת לי להאזין לרשת ב', אתם חייבים לעשות לי סיוט מזה. אם לא היו משדרים חדשות בשעה 21:00 היה קורה משהו? אם לא היו משדרים את אחת הידיעות הללו, היו קורה משהו???
קצת התחשבות בקהל המאזינים. מי שרצה חדשות באותה שעה, יכול היה לעבור לכל אחת מהתחנות האחרות ששידרו בידיוק את אותה המהדורה!!!
הדברים הקטנים בחיים. טוב, לפחות הם נתנו לי משהו לכתוב עליו בבלוג - גם זה משהו.
הסדרה מסודרים מצליחה לעורר בשבועות אחרונים כתבות בסגנון של האם זה אמיתי? האם באמת זה מה שקורה לסטאראפסטים שזוכים במלא כסף? וכו'...
בכל אחת מהכתבות הללו שנתקלתי בה ורפרפתי עליה, אחת הביקורות המרכזיות הייתה, שרובם של הסטארטאפסטים, אפילו אחרי שהם מקבלים את הסכום הענק של הכסף, ממשיכים לעבוד בחברה, לפעמים מכוח חוזה המכירה ולפעמים כי הם לא יכולים בלי.
השבוע, שקראתי את אחד הפוסטים של Seth Godin (בלוג חובה לכל מי שמתעניין קצת בעסקים ושיווק), משהו שהוא כתב הזכיר לי את העניין הזה:
"How do we explain the fact that Forbes finds more than 700 billionaires and virtually none are both young and retired? Why keep working?"
יוצא לי לחשוב הרבה פעמים על העבודה כחלק משמעותי של החיים המודרניים. האם זה איזה צורך כפייתי, שאפילו אנשים שלא צריכים ימשיכו לעבוד ולא יבלו... אני מניח שאני כזה. אפילו אם לא אצטרך לעבוד כדי להתפרנס וכדי לשלם לבנק את השכירות על הבית שאני גר בו (מה שבעברית מדוברת, קוראים משכנתא), האם עדיין אמשיך לעבוד.
א.ד. גורדון, אבי "תורת העבודה" קשר בין המפעל הציוני לעבודת הכפיים. הוא ראה "...בפרזיטיות הגלותית ובנתק מהעבודה היצרנית את הנגע העיקרי ושורש כל רע בעם היהודי, ביקש לחברו לעבודת כפיים ולעבודת אדמה, כחלק מרכזי בתיקון נשמתו". הוא תמיד עולה בראשי שאני חושב על המשמעות שיש לעבודה בחיינו. הרבה פעמים אנחנו מגדירים את עצמנו על ידי העבודה שלנו יותר מאשר על ידי האמונות שלנו.
אם הייתי משתתף בשאלון של יאיר לפיד והוא היה שואל אותי: מה מפחיד אותך, התשובה שלי הייתה כנראה: לעבוד במשהו של מאתגר אותי וגורם לי הנאה. נכון, גם היום אני לא יכול להגיד שבכל במהלך היום אני מרוצה ממה שאני עושה, אבל כמו שהגבתי השבוע בבלוג אחר צריך לדעת ליהנות ולהסתפק ממה שיש לפעמים, גם חלק גדול מהזמן זה בכלל לא רע. המבחן שאני מציב לעצמי בעבודתי הנוכחית הוא כפול: עד כמה אני מרגיש שהיא מגבילה את שאר החיים שלי. עד כמה אני מרגיש שהיא תורמת לי ומאתגרת אותי. ברגע שהתשובות ירדו מתחת לסף מסויים, פשוט אעזוב – למזלי ולשמחתי – אני יכול להרשות לעצמי... בינתיים, אני מסתפק בלא להגדיר את עצמי על פי העבודה שלי אלא על פי האמונות שלי.
בכל