אני לא יכולה לאכול יותר בבית הזה.
לא להשתמש בסכו"ם ולא בכלים.
הכל מוכרח להיות בחד פעמי. חדש.
זה מגעיל אותי. זה דוחה.
לראות את החיות האלה, מבשלים חיות אחרות.
קניבלים.
חותכים אותם, מנקים אותם, מבשלים, מטגנים ואופים אותם.
ולבסוף אוכלים אותם.
זה פשוט מזעזע. זה מגעיל אותי בכמה רמות שלא ניתנות לתיאור בכלל.
אני אפילו לא יודעת איך להסביר ומאיפה להתחיל בכלל.
אז כבר 7 שנים אני צימחונית.
ו2 וחצי שנים אני נמנעת מלאכול איתם. באותו השולחן שערוך בחיות אחרות.
נמנעת מלשמוע "רוצה לשון?" ו"תעביר לי את הרגל".
ורק עכשיו, נפל האסימון. שאני לא מוכנה לאכול עוד מאותם הכלים.
מאותו המזלג שננעץ בכל אותם איברים, ננעץ ונכנס לתוך פה מזוהם, ועבר לאותו גרון טמא שהוביל לתוך קיבה ארורה, שגבתה עוד נשמה של תמים.
לא אשתמש עוד, באותו קרש חיתוך. ששימש כמזבח לעוד קורבן חסר ישא.
לא אצפה, אשמע או אגע באחד מן אלו עוד.
ובשיא טיפשותך וחוצפתך כתגובה אמרת לי "אל תאכלי, יותר טוב, אולי תרזי"
ולך, גוש שומן, בכלל אין זכות להעיר לי על עודף משקל קטן לעומת השומן שמזמן כיסה לך את הלב.
זה מה שישמש אותך? שאני לא אוכל?
שאני ארזה?
אני יכולה לרזות, וזה יעלה לך במחיר כבד.
מחיר שאת לא מעלה על דעתך.
אבל כנראה, שאותו שומן שכיסה לך את הלב, כיסה לך גם את המוח.
כי אותך כרגע מעניין דבר כל-כך שולי, שהדבר המהוותי איבד כל ערך.
ואת תמשיכי להעיר לי, כמו בכל יום, כמה פעמים ביום.
על מה אני אוכלת, וכמה אני אוכלת, ועל כמה העלתי במשקל.
עד לרגע, בו תתחנני שאכניס עוד מוצר עתיר קלוריות לפה הקטן שלי.
שינקר בעדינות, בזהירות ובררנות כל פירור, טרם יכנס לפי.
וכשיגיע הקיץ, ואלך לים, עד בגד ים זעיר, ששתי חלקיו לא יכסו אף לא מחצית מהתחת שלך.
ותראי את עצמותי בוקעות מן העור, כשאף לא טיפת שומן תעטוף אותן.
את תבכי.
וגם אז, לא תביני, שזה רק תמצית המחיר שעוד אגבה ממך. | 
